משל אורפליה
בחר פרק (1-14)
מדרש אורפליה - פרק י״ג
קדושת הסבתא - קרבן האהבה
א׳
וַיִּשָּׁמַע הַדָּבָר לְבִלְעָם, כִּי אִשָּׁה אַחַת מְבַטֶּלֶת מְזִמּוֹתָיו.
ב׳
וַיַּכֵּר אוֹתָהּ - אוֹרְפַּלְיָה, הַתַּלְמִידָה הַיְּשָׁנָה.
ג׳
וַיִּבְעַר אַפּוֹ, וַיֹּאמֶר: "בּוֹגֶדֶת! עָזְבַתְנִי, וְעַתָּה מַשְׁחִיתָה מַעֲשַׂי."
ד׳
וַיֵּשֶׁב בִּלְעָם לַיְלָה וָלַיְלָה, וַיְלַחֵשׁ לַחֲשֵׁי מָוֶת, וַיְשַׁלַּח רוּחוֹת רָעוֹת לְעַנּוֹתָהּ.
ה׳
וְאוֹרְפַּלְיָה חוֹרֶדֶת, אַךְ מִתְחַזֶּקֶת בֶּאֱמוּנָתָהּ, וּבְכׇל תְּפִלָּה מָגֵנָה עָלֶיהָ וּמַחְרִישָׁה קִסְמֵי הָרָשָׁע.
ו׳
וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי לֹא יוּכַל לָהּ, וַיִּשְׁלַח חֲמִשָּׁה אַנְשֵׁי מִדְיָן לְהָרְגָהּ וְאֶת מִשְׁפַּחְתָּהּ.
ז׳
וְאֶחָד מֵהֶם - אָבִיהָ הַזָּקֵן, בֶּן שְׁמֹנִים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה.
ח׳
וַיִּרְאֶהָ וַיִּצְחַק צְחֹק מָר וַיֹּאמֶר: "הִנֵּה בִתִּי הָרְשָׁעָה! עִם הָעִבְרִיִּים נִסְתַּפְּחַת! עַכְשָׁו אַכְרִית זַרְעֵךְ - אֶת בָּנַיִךְ וְאֶת בְּנֵי בָנַיִךְ!"
ט׳
וַתֶּחֱרַד אוֹרְפַּלְיָה חֲרָדָה גְדוֹלָה, לֹא עַל נַפְשָׁהּ חָרְדָה, כִּי אִם עַל יְלָדֶיהָ וּבְנֵי בָנֶיהָ הַתְּמִימִים.
י׳
וַיְהִי אַחֲרֵי יָמִים מְעַטִּים, וַיֵּצְאוּ הַנְּעָרִים לְשַׂחֵק מִחוּץ לַמִּשְׁכָּן. וַיֵּצְאוּ הַחֲמִשָּׁה מִבֵּין הַסְּלָעִים, חַרְבוֹתֵיהֶם שְׁלוּפוֹת.
י״א
וַתֵּרֶא אוֹרְפַּלְיָה מֵרָחוֹק וַיִּדְאַג לִבָּהּ, וַתָּרׇץ בִּמְהִירוּתָהּ כַּלָּבִיא עַל גּוּרֶיהָ.
י״ב
וַתִּקְרָא אֶל הַטַּף בְּקוֹל גָּדוֹל: "הִמָּלְטוּ! בְּרִיחוּ אֶל הַמִּשְׁכָּן!"
י״ג
וַתַּעֲמֹד לָהֶם לְמָגֵן נֶגֶד הַתּוֹקְפִים. וַתִּשָּׂא אֶבֶן גְּדוֹלָה וַתַּכֶּה אֶת רֹאשׁ אָבִיהָ, וַיִּפֹּל מֵת. וְהָרְשָׁעִים הַנּוֹתָרִים קָמוּ עָלֶיהָ, וַיִּדְקְרוּ אוֹתָהּ אֶל לִבָּהּ.
י״ד
וַתִּפֹּל אוֹרְפַּלְיָה אֶל הָאֲדָמָה, וְדָמָהּ נִשְׁפַּךְ כַּמָּיִם. אַךְ עֵינֶיהָ רֹאוֹת אֶת הַטַּף נִמְלָטִים אֶל הַמַּחֲנֶה בְּשָׁלוֹם. וַיָּבֹאוּ נָדָב וְאֶלְעָזָר עִם אַנְשֵׁי חַיִל, וַיַּכּוּ אֶת הַשְּׂרִידִים. וַיִּמְצְאוּ אֶת אוֹרְפַּלְיָה גֹּסֶסֶת, וַיִּכְרְעוּ לְצִדָּהּ וַיִּבְכּוּ.
ט״ו
וַתְּדַבֵּר בְּקוֹל חָלוּשׁ וַתֹּאמֶר: "בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר נָתַן לִי זֶרַע בְּיִשְׂרָאֵל, וְזִכָּנִי לִרְאוֹת בָּנִים וּבְנֵי בָנִים. חַיַּי מָלְאוּ רַחֲמִים." וַתֹּאמֶר אֶל בְּנָהּ: "אֶלְעָזָר בְּנִי, חַזֵּק נַפְשְׁךָ בַּכְּנִיסָה לָאָרֶץ. חַזֵּק אֶת לִבְּךָ, וֶהֱיֵה צַדִּיק וְחָסִיד, וּזְכֹר כִּי ה' נֹתֵן לָאָדָם הִזְדַּמְּנוּת שֵׁנִית." וַתֹּסֶף וַתְּדַבֵּר: "גַּדְּלוּ אֶת הַטַּף שֶׁהִצַּלְתִּי הַיּוֹם, לִהְיוֹת גִּבּוֹרִים בְּיִשְׂרָאֵל וְעוֹבְדֵי ה' בֶּאֱמֶת."
ט״ז
וַתֶּעֱצֹם עֵינֶיהָ וַתִּגְוַע, וַתָּשׇׁב נִשְׁמָתָהּ הַטְּהוֹרָה לְקוֹנָהּ, בְּגִיל תִּשְׁעָה וְשִׁשִּׁים שָׁנָה.
על הפרק
פרק זה מתאר את שנותיה האחרונות של אורפליה כסבתא אוהבת המכונה 'סבתא אורי' על ידי נכדיה. כאשר בלעם מגלה שהיא מבטלת את מזימותיו, הוא שולח רוחות רעות ולבסוף רוצחים להרוג אותה. המתקפה מגיעה כשנכדיה משחקים בחוץ, ואורפליה מקריבה את חייה כדי להגן עליהם. זהו פרק על הקרבן העליון של האם והסבתא, ועל השלמת המעגל מחיי חטא לקדושת האהבה.