רשימו גשמי

דוגמא ל״סוד״ קטן שהתגלה לי מתוך פעולה פשוטה ויומיומית, שמתחבר למושג עמוק בקבלה - ה"רשימו".

בקבלה מוסבר שלאחר צמצום, שבירה, או הסתלקות של אור - נשאר רשימו, רושם. מעין עקבה דקה של מה שהיה שם קודם. האור הסתלק, אבל הזיכרון שלו נשאר בתוך המציאות.

היום ראיתי אדם מעשן.
העשן יצא לו מהפה ובגלל שלא היה רוח הוא פשוט עמד באוויר (העשן), לא זז ולא נעלם מיד. הוא נשאר שם עד שתבוא רוח ותפזר אותו.

וזה גרם לי לחשוב:
אם אפילו עשן גשמי נשאר בעולם ומשאיר נוכחות אחרי הפעולה - כמה יותר המעשים, הדיבורים, המחשבות והנשימות של האדם משאירים אחריהם רושם בעולם.

כל פעולה שאדם עושה משאירה "עשן" במציאות. גם אם הוא כבר הלך משם.

כשאדם נכנס למקום - הוא משנה אותו.
כשהוא מדבר - נשאר הד של הדברים.
כשהוא פועל - נוצר רושם במציאות, אפילו אם אי אפשר לראות אותו בעיניים.

אפילו נשימה פשוטה - האוויר שיוצא ממך מתערבב בעולם ולא נעלם באמת.
אז אולי גם ה״הוויה״ של האדם, עצם הקיום שלו במקום מסוים, משאירה אחריה חותם שלא נמחק לעולם.

וזה נותן כובד אחר למעשים, למילים ולמקומות שבהם אדם נמצא.
האדם לא רק "עובר" בעולם - הוא משאיר חותם של הקיום שלו בכל רגע.

ואולי פירוש עמוק של רשימו גשמי: שהעולם עצמו מלא עקבות בלתי נראות של כל מה שהיה בו אי פעם.