עץ החיים

דע כי כאשר עלה ברצונו הפשוט יתברך לברוא את העולמות, הנה מאחר שאור אין סוף היה ממלא את כל המציאות ולא היה שום מקום פנוי — לא היה אפשר לברוא שום דבר. כי כל מה שיברא — יתבטל מיד באור אין סוף, כנר בפני אבוקה. ולכן הוצרך כביכול לצמצם את אורו.

והנה הצמצום הוא כך: צמצם את אורו מנקודה אמצעית שבו, ואסף את האור מאותה נקודה אל הצדדים, ונשאר חלל ריקני עגול מכל צדדיו. והחלל הזה הוא עגול בתכלית העיגול, בהשוואה גמורה מכל הצדדים, כי הצמצום היה בהשוואה אחת לכל הצדדים.

ודע כי זהו סוד עמוק ונורא מאוד, כי כיצד אפשר לומר שהאין סוף ברוך הוא ״צמצם את עצמו״? הלא הוא שלם ואין בו שום שינוי? ולכן דע כי הצמצום אינו כפשוטו — אינו סילוק ממש של האור — אלא הוא העלם והסתר. כלומר, האור נסתר ונעלם מן החלל, אבל לא נסתלק ממנו ממש, כי ״לית אתר פנוי מיניה״ — אין מקום פנוי ממנו.

והנה הצמצום הוא כמשל המלך שמסתיר את גדולתו כדי שיוכלו עבדיו לעמוד לפניו. כי אילו היה המלך מתגלה בכל גדולתו ותפארתו — לא היה שום אדם יכול לעמוד לפניו. ולכן המלך מצמצם את גילוי גדולתו, כדי שיוכלו אחרים להתקיים.

ודע כי הצמצום נעשה בנקודה האמצעית דווקא, ולא בצד אחד. וטעם הדבר הוא כי הצמצום צריך להיות בהשוואה גמורה, בלי נטייה לצד זה יותר מלצד זה. כי אור אין סוף שווה מכל צדדיו, ולכן גם הצמצום — שהוא ביטוי של אור אין סוף — צריך להיות שווה מכל צדדיו.

ועוד דע כי הצמצום לא נעשה בבת אחת, אלא בהדרגה. תחילה היה צמצום ראשון, ובו נתהווה החלל הגדול. ובתוך החלל הזה נתהוו צמצומים נוספים, מדרגה אחר מדרגה, כדי לאפשר התהוות של עולמות ונבראים בכל מדרגה ומדרגה.

וזהו סוד הבריאה כולה: הבריאה אינה יצירת יש מאין במובן של דבר חדש שלא היה קודם, אלא היא צמצום והעלם של האור האלוקי, באופן שתתאפשר מציאות של נבראים שנדמים לעצמם כקיימים בפני עצמם. ובאמת — הכל הוא אור אין סוף שנתצמצם ונתעלם, ו״מלוא כל הארץ כבודו״.