ספר חנוך

ספר חנוך (חנוך א׳) הוא אחד הספרים העתיקים והחשובים ביותר בספרות היהודית שמחוץ לתנ"ך. הספר מיוחס לחנוך בן ירד, הדור השביעי מאדם הראשון, עליו נאמר בבראשית: "ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו כי לקח אותו אלהים".

מבנה הספר

הספר מחולק לחמישה חלקים עיקריים, 108 פרקים בסך הכול:

• ספר השומרים (פרקים 1–36) — על המלאכים הנופלים שירדו לארץ, לקחו נשים מבנות האדם ולימדו את בני האדם ידע אסור. חנוך מסייר בשמים ובארץ ורואה את מקומות העונש והשכר.
• ספר המשלים (פרקים 37–71) — שלושה משלים (חזיונות) על הצדק האלוהי, "בחיר האדם" (המשיח), יום הדין, ועתיד הצדיקים והרשעים.
• ספר האורות (פרקים 72–82) — תיאורים מפורטים של מערכת השמים: מסלולי השמש, הירח והכוכבים, חלוקת הזמנים, הרוחות ושערי השמים.
• ספר חלומות החזון (פרקים 83–90) — שני חלומות נבואיים: חזון המבול וחזון הבהמות (אלגוריה על תולדות ישראל מאדם ועד אחרית הימים).
• איגרת חנוך (פרקים 91–108) — דברי מוסר ותוכחה של חנוך לבניו, "חזון השבועות" (חלוקת ההיסטוריה לעשרה שבועות), ואזהרות לרשעים והבטחות לצדיקים.

חשיבות הספר

ספר חנוך השפיע רבות על הספרות היהודית של תקופת הבית השני ועל ספרות חז"ל. מושגים רבים המופיעים בו — כגון גיהנום וגן עדן, מלאכים ושדים, יום הדין והמשיח — עיצבו את האמונה היהודית לדורותיה. קטעים ממנו בארמית נמצאו במגילות קומראן.

שפה ומקור

הספר נכתב ככל הנראה בארמית ובעברית במאות ה-3 עד ה-1 לפני הספירה. הנוסח המלא שרד בתרגום לגעז (אתיופית עתיקה) בלבד. קטעים ארמיים נמצאו בין מגילות ים המלח. הנוסח המוצג כאן הוא תרגום עברי המבוסס על התרגום הגעזי ועל הקטעים הארמיים מקומראן.