דע כי לשון הזוהר הקדוש אינה כלשון שאר ספרים, ויש בה כללים מיוחדים שצריך הלומד לדעת אותם קודם שייכנס לעומק הדברים. הזוהר מדבר תמיד בדרך משל ומליצה, ואפילו כשנראה שהוא מספר סיפור פשוט על רבי שמעון והחברים שהלכו בדרך, הכל הוא רמז לענייני ההנהגה העליונה ולתהליכים הפנימיים של ההשפעה האלוהית.
הכלל הראשון הוא שכל לשון גשמית שנאמרה בזוהר מכוונת כנגד עניין רוחני. כשהזוהר אומר "ראש" – הכוונה למדרגה העליונה; "רגל" – למדרגה התחתונה; "ימין" – לחסד; "שמאל" – לגבורה. וכל איברי הגוף שנזכרו בזוהר הם כינויים לספירות ולמדרגות ההשפעה, ואין בהם שום גשמיות כלל.
הכלל השני הוא שהזוהר משתמש בשמות שונים לאותו עניין עצמו, ולפעמים באותו מאמר ישתנה השם מפסקה לפסקה. למשל, ספירת התפארת נקראת לפעמים "קודשא בריך הוא", לפעמים "מלכא", לפעמים "שמשא", ולפעמים "עמודא דאמצעיתא". וכן הנוקבא נקראת "שכינתא", "כנסת ישראל", "סיהרא", "ארעא". ומי שאינו יודע את הכינויים האלה יתבלבל מאוד.
הכלל השלישי הוא שהזוהר מתאר את ההנהגה האלוהית בדרך סיפור. כשנאמר "אזלו רבי שמעון ורבי אלעזר בארחא", הכוונה היא לתנועה רוחנית של ירידת ההשפעה מלמעלה למטה. וכשנאמר "פתח ואמר", הכוונה היא להתגלות אור חדש שלא היה גלוי קודם. כל פרט בסיפור מכוון כנגד עניין מדויק.
הכלל הרביעי הוא שהזוהר משתמש בדרך "סוד הדיבור", דהיינו שהמילים עצמן נושאות משמעות כפולה – פשט ורמז כאחד. וכך מצינו שפסוקי התורה מתפרשים בזוהר באופן שונה לגמרי מפשוטם, לא מפני שהזוהר חולק על הפשט, אלא מפני שהוא מגלה את השורש הפנימי שממנו הפשט עצמו נולד.
הכלל החמישי הוא שכשהזוהר מביא פסוק ומפרשו, הפירוש תמיד נוגע למערכת הספירות וההנהגה. כל שם של הקדוש ברוך הוא שנזכר בפסוק מכוון כנגד ספירה מסוימת: שם הוי"ה כנגד תפארת, שם אלהים כנגד מלכות או גבורה, שם א-ל כנגד חסד, שם צבאות כנגד נצח והוד. ועל פי כלל זה מתפרשים כל הפסוקים.
הכלל השישי הוא שהזוהר מספר על "עלמין" – עולמות – ועל מדרגות בכל עולם, וכל מדרגה נקראת בשם מיוחד. ויש לדעת שכשנאמר "עלמא עלאה" הכוונה לעולם האצילות או לבינה, וכשנאמר "עלמא תתאה" הכוונה למלכות או לעולם העשייה, והכל לפי ההקשר.
הכלל השביעי הוא שהזוהר מבחין בין מצבים שונים של ההנהגה: "יממא" הוא זמן החסד וההארה, "ליליא" הוא זמן הדין והצמצום. "בוקר" הוא התחלת ההארה, "ערב" הוא סילוקה. וכל סדרי הזמנים שנזכרו בזוהר הם כינויים למצבים רוחניים של ההנהגה.
הכלל השמיני הוא שכל מספר שנזכר בזוהר מכוון כנגד עניין מדויק: "שלוש" כנגד שלוש ספירות ראשונות או שלוש קווים; "שבע" כנגד שבע ספירות התחתונות; "עשר" כנגד עשר הספירות כולן; "שנים עשר" כנגד שנים עשר הצירופים של שם הוי"ה. ואין מספר שנזכר שם סתם, אלא הכל מכוון ומדוקדק.
והנה כלל גדול העולה מכל אלה: שהזוהר הקדוש הוא כמפה עליונה, המתארת את כל מערכת ההנהגה האלוהית בלשון משל וסיפור. ומי שיודע לקרוא את המפה הזאת – דהיינו, מי שיודע את הכללים שביארנו – הרי הוא רואה בדברי הזוהר עולם שלם של חכמה אלוהית, סדור ומתוקן, מאיר ומזהיר. אך מי שאינו יודע את הכללים, הרי הוא כמי שמחזיק מפה ואינו יודע לקרוא בה.