ובזה נחתום את ספרנו בפסוק שממנו פתחנו: "כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו". פסוק זה הוא תמצית כל ספר התניא — שעבודת ה׳ קרובה לכל אדם מישראל, ושכל אחד יכול להגיע למדרגת הבינוני.
והנה ביארנו בהרחבה מדוע הדבר קרוב: כי בכל יהודי יש נפש אלוקית שהיא חלק אלוק ממעל ממש, ובה טמונים כל הכוחות הנדרשים לעבודת ה׳ — אמונה, אהבה, יראה, מסירות נפש. וכל מה שצריך הוא לגלותם.
"בפיך" — זו התורה והתפילה, שבדיבור האדם ממשיך קדושה. כשלומד תורה בפיו, דבר ה׳ שורה על שפתיו. וכשמתפלל, הוא מדבר עם מלך מלכי המלכים ממש. והדיבור הוא הכלי הקרוב ביותר — שבכל רגע אפשר לפתוח את הפה ולומר דבר תורה או תפילה.
"ובלבבך" — אלו האהבה והיראה שבלב. ואף שהלב נראה רחוק ושאי אפשר לשלוט בו — ביארנו שאפשר לעורר את הלב על ידי התבוננות, ושיש אהבה מסותרת בכל לב יהודי שרק צריך לגלותה.
"לעשותו" — אלו המצוות המעשיות, שהן העיקר. וקיום המצוות הוא הדבר הקרוב ביותר — שבכל רגע אפשר לקיים מצוה. להניח תפילין, לתת צדקה, לומר ברכה, לעשות חסד — כל אלו בהישג ידו של כל אדם.
ומעתה הכל מתחבר: הנפש האלוקית נותנת את הכוח, הדיבור נותן את הכלי, הלב נותן את הכוונה, והמעשה נותן את ההגשמה. וכשכולם פועלים יחד — "קרוב אליך הדבר מאד".
והנה בסיום הספר, ראוי לחזור על העיקרים שנתבארו: שבכל יהודי שתי נפשות — אלוקית ובהמית. שהבינוני הוא מי שמוחו שליט על לבו ומעשיו שלמים. שהאהבה והיראה הם כנפי המצוות. שתכלית הכל היא "דירה בתחתונים". ושהדבר קרוב לכל אדם.
ואחרי כל מה שנתבאר — אל יאמר אדם שהדבר קשה ורחוק ממנו. כי הפסוק מעיד "כי קרוב אליך הדבר מאד". ואם התורה אומרת שקרוב — הרי באמת קרוב. וכל מה שצריך הוא רצון אמיתי ומאמץ מתמיד.
ונסיים בתפילה: יהי רצון מלפני אבינו שבשמים, שיאיר עינינו בתורתו וידבק לבנו במצוותיו, ויאחד לבבנו לאהבה וליראה את שמו. ונזכה לראות בביאת גואל צדק במהרה בימינו, ובבנין בית המקדש, ובגילוי השכינה לעין כל. אמן כן יהי רצון.
תם ונשלם ספר ליקוטי אמרים, חלק ראשון. שבח לאל בורא עולם.