הגאווה היא שורש כל המידות הרעות ואם כל החטאים. כי הגאה מרים את עצמו למעלה ממדרגתו, ומשפיל את כל הבריות בעיניו, ואינו מכיר בערך זולתו. והקדוש ברוך הוא אמר על הגאה: אין אני והוא יכולים לדור בעולם אחד. כי הגאווה היא כפירה בעיקר, שהרי הגאה מייחס את כל הצלחותיו לעצמו ושוכח שהכל מאת השם יתברך.
ודע כי הגאווה באה על האדם מסיבות שונות. יש שמתגאה בעושרו, ויש שמתגאה בחכמתו, ויש שמתגאה ביופיו, ויש שמתגאה ביחוסו. וכל אלו דברי הבל, כי העושר יכול להיאבד ברגע אחד, והחכמה ניתנה מאת השם, והיופי הולך ונמוג עם השנים, והיחוס אינו זכות של האדם עצמו. ומי שמתבונן באמת יראה כי אין לו דבר שהוא באמת שלו, וכל מה שיש לו הוא מתנת חינם מאת הבורא.
הגאה נמאס בעיני אלהים ובעיני אדם. בעיני אלהים, כי כתוב: תועבת ה' כל גבה לב. ובעיני אדם, כי כל הבריות שונאים את הגאה ומתרחקים ממנו. ואפילו אם יש בו מעלות רבות, הגאווה מכסה את כולן ומשחיתה אותן. כמשל הכלי הנאה שנמלא בדבר מאוס, שאף על פי שהכלי יפה מבחוץ, מה שבתוכו משחית את הכל.
ומדרכי הגאה שהוא מדבר בשבח עצמו תמיד, ומספר את מעשיו הטובים ואת הצלחותיו. וכן הוא מבקש כבוד מן הבריות, ומצפה שיעמדו מפניו ויחלקו לו כבוד. ואם אין נותנים לו את הכבוד שהוא חושב שמגיע לו, הוא כועס ונעלב ומתמלא טינה. וכל זה מפני שלבו גבוה ואינו רואה את עצמו כמו שהוא באמת.
וגם בעבודת השם הגאווה מזיקה מאוד. כי הגאה עושה את המצוות כדי שיראו אותו בני אדם וישבחוהו, ואינו מכוון לשם שמים. וכן הוא חושב שמגיע לו שכר על מעשיו, ואם באה עליו צרה הוא מתרעם ואומר: למה קורה לי זאת, הרי אני צדיק ועובד את השם? וכל זה מחמת הגאווה שבלבו, שאינו רואה את חסרונותיו ואינו מכיר בחובתו לבוראו.
ודע כי הגאווה היא כאש אוכלת, שהיא שורפת את כל המידות הטובות שבאדם. כי הגאה אינו יכול לקבל תוכחה, ואינו מוכן ללמוד מאחרים, ואינו מודה בטעותו. ובמקום שהיה יכול לצמוח ולהתעלות, הוא נשאר במקומו ואף יורד ממדרגתו. כי כל מי שמתגאה, הקדוש ברוך הוא משפילו, וכל מי שמשפיל את עצמו, הקדוש ברוך הוא מגביהו.
ויש גאווה הנסתרת בלב האדם, שאינו מגלה אותה כלפי חוץ אבל בלבו הוא חושב שהוא טוב מכל הבריות. וגאווה זו קשה יותר, כי האדם אינו מכיר בה ואינו יכול לתקנה. ועל כן צריך האדם לבדוק את לבו תמיד ולראות אם יש בו שמץ של גאווה, ואם ימצא, ישתדל לעקור אותה מלבו בכל כוחו.
והתרופה לגאווה היא שיתבונן האדם בשפלותו ובחולשתו. יזכור שהוא בא מטיפה סרוחה ותכליתו לעפר ורימה. ויזכור כי כל מה שיש לו הוא מאת הבורא יתברך, ואם ירצה הבורא, ייקח ממנו את הכל ברגע אחד. ויסתכל בגדולי העולם שהיו לפניו, כמה מלכים וגיבורים שהיו ואינם עוד, וכל כבודם נגנז בעפר.
וכן יתבונן במי שגדול ממנו בחכמה ובמעשים טובים, ויראה כמה רחוק הוא עדיין מן השלמות. ואל יסתכל במי שלמטה ממנו כדי להתגאות עליו, אלא יסתכל במי שלמעלה ממנו כדי להתבייש ולהשפיל את עצמו. וכבר אמרו חכמים: מאוד מאוד הוי שפל רוח, שתקות אנוש רימה.
ולסיכום, הגאווה היא מידה מגונה ביותר, ועל האדם להתרחק ממנה בכל כוחו. ויזכור תמיד כי הוא עפר ואפר, ושהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ויבקש מהשם יתברך שיעזרהו לשבור את גאוותו וללכת בדרך הענווה, שהיא דרך הצדיקים וחסידי עליון.