הענווה היא יסוד כל המידות הטובות ושורש כל העבודה האמיתית. כי העניו מכיר את מקומו ואת ערכו האמיתי, ואינו מרים את עצמו מעל לבריות. ומשה רבינו, שהיה גדול הנביאים ומנהיג ישראל, נאמר עליו: והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה. ללמדך שהענווה אינה חולשה, אלא היא הכוח הגדול ביותר שיכול האדם לקנות בנפשו.
והעניו זוכה לדברים רבים שאין הגאה זוכה להם. ראשית, הוא זוכה לחכמה, כי המים הולכים ממקום גבוה למקום נמוך, כך התורה אינה מתקיימת אלא במי ששפל בעיני עצמו. ושנית, הוא זוכה לאהבת הבריות, כי כולם אוהבים את מי שמתנהג בענווה ובנחת. ושלישית, הוא זוכה לקרבת השם יתברך, כי כתוב: רם ה' ושפל יראה, ואמרו חכמים: כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקדוש ברוך הוא, שם אתה מוצא ענוותנותו.
ודע כי הענווה אינה שיחשוב האדם שאין בו שום מעלה, כי זה שקר ואינו ענווה. אלא הענווה היא שאף על פי שיודע את מעלותיו, אינו מתגאה בהן, כי יודע שהכל מתנת השם יתברך. וגם יודע שיש בו חסרונות רבים שצריך לתקן, ועל כן אינו רואה את עצמו כגדול מאחרים. כי כל אדם יש בו מעלות שאין בחברו, ואף הקטן שבקטנים יש בו דבר שאין בגדול ממנו.
ומדרכי הענווה שהאדם מקבל כל אדם בסבר פנים יפות, ומדבר בנחת עם כל הבריות, ואינו מבקש כבוד לעצמו. וכשמכבדים אותו, אינו שמח בכבוד הזה יתר על המידה, וכשמבזים אותו, אינו כועס ואינו נוקם. כי העניו יודע שאין הכבוד והבזיון תלויים בו, אלא הכל מאת השם יתברך, והכל לטובה.
וכן העניו מוכן לשמוע דברי תוכחה ולקבלם באהבה. כי יודע שמי שמוכיח אותו עושה לו טובה גדולה, ומראה לו את מקום שצריך תיקון. ואילו הגאה דוחה כל תוכחה ומסרב לשמוע ביקורת, וממילא נשאר בחסרונותיו ואינו מתעלה. העניו דומה לאדמה, שהכל דורכים עליה והיא מוציאה פירות טובים ומפרנסת את הכל.
ודע כי הענווה אינה סותרת את הכבוד האמיתי. כי העניו מכובד בעיני כל, ואף שאינו מבקש כבוד, הכבוד רודף אחריו. כמו שאמר הלל הזקן: בריחתי היא קירבתי. כלומר, מי שבורח מן הכבוד, הכבוד רודף אחריו. ומי שרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו. וזהו שאמרו חכמים: כל המשפיל עצמו, הקדוש ברוך הוא מגביהו.
ויש מדרגות בענווה. המדרגה הראשונה היא שלא יתגאה על הבריות במעשה ובדיבור. המדרגה השנייה היא שלא יתגאה אף בלבו. המדרגה השלישית היא שירגיש באמת את שפלותו כנגד גדולת הבורא. וכל מי שעולה במדרגות הענווה, מתעלה בעבודת השם ומתקרב אליו יתברך.
והדרך לקנות את מידת הענווה היא על ידי התבוננות מתמדת בגדולת הבורא ובשפלות האדם. כשאדם מתבונן כמה גדול ונורא הוא הקדוש ברוך הוא, וכמה קטן ושפל הוא האדם כנגדו, מיד נשברת גאוותו והוא מתמלא ענווה. וכן על ידי שמתרגל לוותר ולסלוח ולקבל עלבונות באהבה, כך נקנית מידת הענווה בלבו עד שנעשית טבע שני אצלו.
ואף בעניינים הקטנים ראוי לנהוג בענווה. כגון שלא ידבר בקול רם כדי למשוך תשומת לב, ושלא ילבש בגדים מפוארים יתר על המידה כדי להתייפות בפני אחרים, ושלא יספר את שבחיו. ובכל דבר ידבר שישפיל את עצמו מעט, כי הענווה נקנית על ידי מעשים קטנים הנעשים בכל יום.
ולסיכום, הענווה היא מידה נעלה ויקרה, והיא הדרך המובילה אל כל המידות הטובות. מי שקנה ענווה בלבו, קנה את הכל, כי מתוך הענווה באים יראת שמים ואהבת השם ואהבת הבריות. ויתפלל האדם תמיד שיזכה למידת הענווה, כי היא מפתח לכל הטובות שבעולם הזה ובעולם הבא.