הבושת היא מידה יקרה שניתנה לאדם מאת הבורא יתברך כדי להרחיקו מן החטא. כי מי שיש בו בושה, מתבייש לעשות דבר מגונה בפני הבריות ובפני המקום. ואמרו חכמים: כל מי שיש בו בושת פנים, לא במהרה הוא חוטא. ומי שאין בו בושת פנים, בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני.
ודע כי הבושה היא סימן לנשמה טהורה. כי הנשמה הטהורה מרגישה כאב וצער כשהגוף עושה דבר שאינו ראוי, וכאב זה מתבטא בבושה. וכשם שהכאב הגופני מגן על הגוף ומרחיק אותו מן הסכנה, כך הבושה מגנה על הנשמה ומרחיקה אותה מן החטא. ולפיכך מי שאין בו בושה, כאילו אין בו נשמה שלמה.
ויש שני מיני בושה. האחד, בושה מפני הבריות, שמתבייש לעשות דבר רע כשאחרים רואים אותו. והשני, בושה מפני הקדוש ברוך הוא, שמתבייש לחטוא אף כשאין איש רואהו, כי יודע שהבורא רואה הכל ויודע הכל. והבושה מפני הבורא גדולה יותר ויקרה יותר, כי היא תמידית ואינה תלויה במקום ובזמן.
ומי שיש בו מידת הבושה, מתנהג בצניעות ובמתינות. אינו מדבר דברים מגונים, ואינו עושה מעשים שאינם הולמים, ואינו מסתכל בדברים שאסור להסתכל בהם. כי הבושה שומרת על גבולות ההתנהגות ומונעת מן האדם לחצות את הקו שבין המותר לאסור. ולפיכך נקראה הבושה גדר ומחיצה בפני החטא.
ואולם יש בושה שאינה ראויה, והיא כשמתבייש האדם לעשות את הטוב מפני שחושש ללעג הבריות. כגון שמתבייש להתפלל בפני אחרים, או מתבייש ללמוד תורה, או מתבייש לעשות חסד כשאחרים רואים. בושה כזו היא מידה רעה, כי היא מונעת את האדם מלקיים את חובתו. ועל כך אמרו: אל תתבייש מן המלעיגים עליך בעבודת השם.
וכן יש בושה מזיקה כשאדם מתבייש לשאול שאלה כשאינו מבין דבר, ומעמיד פנים כאילו הוא יודע. בושה כזו מונעת ממנו ללמוד ולהתקדם. ועל כך אמרו חכמים: אין הביישן למד. כלומר, מי שמתבייש יתר על המידה לשאול ולברר, לא יגיע לחכמה. וצריך האדם להבחין בין הבושה המועילה לבין הבושה המזיקה.
והדרך לקנות מידת הבושה הטובה היא שיתבונן האדם תמיד שהקדוש ברוך הוא רואהו ויודע מחשבותיו ומעשיו. וכשם שמתבייש מפני מלך בשר ודם, כל שכן שצריך להתבייש מפני מלך מלכי המלכים. וכן יתבונן כמה גדול הנזק שהחטא גורם לנשמתו ולעולם כולו, ומתוך כך ייקבע בלבו בושה טבעית מכל דבר רע.
וכן ראוי שיחנך אדם את בניו במידת הבושה מקטנותם. כי הבושה שנקנית בילדות נשארת עם האדם כל ימי חייו ומגנה עליו מפני חטאים רבים. ואל ירגיל אדם את בניו בעזות פנים, כי עזות מובילה לחטא, ובושה מובילה ליראת שמים.
ולסיכום, הבושה היא מן המידות היקרות ביותר שניתנו לעם ישראל. ואמרו חכמים: שלושה סימנים יש באומה זו: רחמנים, ביישנים, וגומלי חסדים. והבושה היא אות וסימן לטוהר הנפש ולשלמות המידות. ויקפיד האדם לשמור על מידת הבושה ולחזקה בלבו, כי היא מגן וחומה בפני יצר הרע.