העזות היא מידה שיש בה צד טוב וצד רע, והכל תלוי בדרך שמשתמשים בה. עזות הפנים הרעה היא כשאין האדם מתבייש מאדם ולא מאלהים, ועושה כל העולה על רוחו בלא בושה ובלא פחד. ועל כך אמרו חכמים: עז פנים לגיהנם. כי מי שאין בו בושה, אין לו גבול ואין לו מעצור, והוא עלול להגיע לכל חטא ולכל עבירה.
ומסימני עז הפנים שהוא מדבר בגסות ובקול רם, ואינו שומע לדברי חכמים ומוכיחים. וכשאומרים לו שעשה דבר רע, אינו מודה בטעותו אלא מתעקש ומתווכח. ואף כשיודע שהוא טועה, אינו חוזר בו מפני כבודו. וכל זה מפני שאין בלבו יראת שמים ואין בו מידת הבושה.
ואולם יש עזות דקדושה, והיא כשאדם צריך אומץ לעשות את הנכון אף כנגד רצון הרבים. כגון שרבים עושים דבר עבירה והוא עומד כנגדם ואינו מתבייש. או שצריך להוכיח את חברו על מעשה רע ואינו מפחד מתגובתו. על כך אמר יהודה בן תימא: הוי עז כנמר לעשות רצון אביך שבשמים. ועזות זו היא מידה נפלאה ויקרה.
וההבדל בין עזות רעה לעזות טובה הוא בכוונה ובמטרה. העזות הרעה באה מגאווה ומזלזול באחרים, והיא נעשית לטובת האדם עצמו. והעזות הטובה באה מיראת שמים ומאהבת האמת, והיא נעשית לשם שמים. ולפיכך צריך האדם לבחון את עצמו בכל פעם שהוא מתנהג בעזות, ולבדוק אם עזותו לשם שמים או לשם עצמו.
ומי שמתנהג בעזות רעה, סופו שמתרחקים ממנו הבריות ואף הקדוש ברוך הוא מתרחק ממנו. כי העזות הרעה הורסת את היחסים בין אדם לחברו ובין אדם למקום. ומי שאינו שומע לדברי תוכחה ומתנהג בחוצפה, הולך ונופל ממדרגה למדרגה עד שמגיע לשפל המדרגה.
וכן ראוי שידע האדם כי יש זמנים שצריך עזות ויש זמנים שצריך שתיקה ובושה. כמו שיש זמן למלחמה ויש זמן לשלום, כך יש זמן לעמוד בתוקף ויש זמן לוותר ולהתבטל. והחכם יודע להבחין בין זמן לזמן, ומשתמש בעזות רק כשצריך ורק לשם שמים.
ודע כי העזות הרעה מתחילה בדברים קטנים ומתפשטת לדברים גדולים. מי שמתחיל בדיבור גס עם חבריו, סופו שידבר בגסות עם הוריו ורבותיו. ומי שמזלזל בדברים קלים, סופו שיזלזל בדברים חמורים. על כן צריך האדם להיזהר מתחילת העזות, שלא תוביל אותו למקומות שאינו רוצה להגיע אליהם.
והדרך לתקן את מידת העזות הרעה היא על ידי חיזוק מידת הבושה ויראת השמים. כשאדם מרגיש שהוא מתנהג בעזות שלא לשם שמים, יעצור את עצמו ויחשוב: האם כך ראוי לי להתנהג לפני מלך מלכי המלכים? וכן יתרגל לדבר בנחת ובשקט, ולשמוע לדברי אחרים אף כשאינם מסכימים עמו.
ולסיכום, העזות היא כחרב פיפיות, שיכולה לשמש לטוב ולרע. על האדם להשתמש בעזות רק לשם שמים, לעמוד על האמת ולהגן על הצדק. ובכל שאר הדברים ינהג בענווה ובבושה, ויתרחק מעזות הפנים שהיא שורש רעות רבות. ויזכור תמיד את דברי חכמים: עז פנים לגיהנם ובשת פנים לגן עדן.