הכילות היא מידה מגונה ביותר, והיא הפך הנדיבות. הכילי הוא מי שידו קפוצה ואינו נותן מממונו לאחרים, ואף כשיש לו ממון רב, אינו נהנה ממנו ואינו מהנה אחרים. והכילי חי חיי עוני גם כשהוא עשיר, כי הממון שבידו אינו משמש אותו ואינו מביא לו שמחה או סיפוק.
ודע כי הכילות נובעת מפחד יתר ומחוסר ביטחון. הכילי מפחד שממונו ייגמר, ועל כן צובר ושומר ואינו נותן. ואף כשיש לו יותר ממה שצריך, אינו שקט, כי תמיד חושש מהעתיד. ובכך הכילי הוא עבד של ממונו ולא אדון עליו, כי הממון שולט בו ולא הוא בממון.
והכילות מובילה לעבירות רבות. כי הכילי עלול לגזול ולרמות כדי להרבות את ממונו, ועלול להימנע מלפרוע חובותיו, ועלול שלא לשלם שכר פועליו בזמן. וכן הכילי עובר על מצוות צדקה ועל גמילות חסדים, כי אינו מוכן להוציא מממונו אפילו פרוטה אחת.
ואמרו חכמים כי הכילי לעולם אינו שבע. כי ככל שיש לו יותר, כך הוא רוצה עוד יותר. וזהו מה שאמר שלמה: אוהב כסף לא ישבע כסף. כמו האש שככל שנותנים לה עצים, כך היא גדלה ודורשת עוד, כך הכילות ככל שהממון רב יותר, כך התאווה גדלה יותר.
ודע כי הכילי מזיק לעצמו יותר מכל. כי הוא חי בפחד תמידי, אינו ישן בשקט מחשש שיגנבו את ממונו, ואינו נהנה מאכילה ושתייה כי חוסך כל פרוטה. וכשמגיע יום מותו, עוזב את כל ממונו ואינו לוקח עמו מאומה. וכל שנות חייו היו שנות צער ומתח בלי שמחה ובלי הנאה.
ומי שנופל למידת הכילות, קשה לו מאוד להשתחרר ממנה. כי ההרגל של קמצנות מתחזק עם הזמן, וכל פעם שנותן אפילו דבר מועט, חש כאב וצער. על כן צריך להיאבק בכילות מתחילתה, לפני שהיא מתחזקת ומשתלטת.
והדרך לתקן את מידת הכילות היא שיכריח האדם את עצמו לתת צדקה בכל יום, אף אם מעט. ומתוך שמתרגל לתת, הנתינה נעשית קלה יותר, והכאב פוחת, ובסוף אף נהנה מן הנתינה. וכן יתבונן כמה ברכה מביאה הנתינה, וכמה שמחה היא גורמת לו ולמקבל.
וכן ראוי שיתבונן הכילי בכך שהממון אינו שלו באמת, אלא הוא פיקדון מאת הבורא. וכשנותן לעניים, הוא מחזיר לבורא את פיקדונו. ואדרבה, כשנותן צדקה, הבורא מברך אותו ומוסיף לו ממון. וכמו שאמרו: נותנים מעשר כדי שלא יתמעט הממון.
ולסיכום, הכילות היא כלא שהאדם בונה לעצמו ונכלא בתוכו. הכילי אינו חופשי, כי הממון שולט בו ואינו מניח לו לחיות בשמחה ובשלווה. ועל האדם לשחרר את עצמו מכלא הכילות על ידי נתינה ונדיבות, ולזכות לחיים של חירות ושל ברכה.