דע כי עיקרי התשובה ויסודותיה רבים הם, ואנחנו נמנה אותם ונבארם אחד אחד, למען ידע האדם את הדרך אשר ילך בה בשובו אל ה' יתברך. והעיקר הראשון והיסוד הגדול הוא עזיבת החטא, שיעזוב האדם את דרכו הרעה ויסיר מחשבות און מלבו. כי לא תועיל התשובה כלל כל עוד האדם אוחז בחטאו ואינו מרפה ממנו, כמו הטובל ושרץ בידו שאינו עולה לו טבילתו. ואמר הכתוב (ישעיה נה, ז) "יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח".
העיקר השני הוא החרטה, שיתחרט האדם חרטה גמורה על מה שחטא, ויצטער על העבר צער אמיתי מעומק הלב. לא חרטה של שפתיים בלבד, אלא חרטה שהלב נשבר ונדכא בקרבו על אשר עבר על רצון בוראו. כי מי שאינו מתחרט באמת, סימן הוא שלא הכיר את חומרת מעשיו ולא הבין את גודל ההפסד שהפסיד. ואמר הכתוב (ירמיה לא, יח) "כי אחרי שובי נחמתי ואחרי הודעי ספקתי על ירך בושתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי", ללמדנו שהחרטה האמיתית מביאה בושה וכלימה.
העיקר השלישי הוא הוידוי, שיתוודה האדם על חטאיו בפיו ויפרט את עוונותיו לפני הקדוש ברוך הוא. כי הוידוי הוא ביטוי חיצוני של התשובה הפנימית, והוא מחזק ומאשר את ההחלטה שבלב. ואמרו רבותינו ז"ל שהוידוי הוא מצוה מן התורה, שנאמר (במדבר ה, ו-ז) "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם... והתודו את חטאתם אשר עשו". ויאמר בוידויו: אנא ה', חטאתי עויתי פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, והנני מתחרט ובוש ממעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה.
העיקר הרביעי הוא קבלה לעתיד, שיקבל על עצמו בלב שלם שלא יחזור לחטא זה לעולם. וקבלה זו צריכה להיות תקיפה וחזקה, לא קבלה רופפת שאין בה ממש. כי מי שמתוודה ואינו מקבל על עצמו לעזוב את החטא, דומה לטובל ושרץ בידו, שהוידוי אינו מועיל לו. ויגמור בדעתו שאפילו יבוא לידי נסיון כזה שוב, יתגבר על יצרו ולא ייכשל, שנאמר (הושע יד, ג-ד) "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'... אשור לא יושיענו על סוס לא נרכב ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו".
העיקר החמישי הוא התפילה, שיתפלל האדם לפני בוראו ויבקש ממנו סליחה ומחילה וכפרה. כי התפילה היא מפתח הגאולה, ובה האדם פותח את שערי הרחמים. ואמר דוד המלך עליו השלום (תהלים נא, ג-ד) "חנני אלהים כחסדך כרוב רחמיך מחה פשעי, הרבה כבסני מעוני ומחטאתי טהרני". ולא יאמר האדם: איך אעיז פני לבקש מחילה מאת מלך הכבוד שחטאתי כנגדו? כי הקדוש ברוך הוא רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד, וחפץ בתשובתם של רשעים ואינו חפץ במיתתם, שנאמר (יחזקאל לג, יא) "חי אני נאום אדני ה' אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה".
העיקר השישי הוא שידע האדם את חומרת החטא ואת גודל הנזק שגורם בו. כי מי שאינו מכיר בחומרת מעשיו, לא יתעורר לתשובה כראוי. וצריך האדם להתבונן כי בחטאו הוא מורד במלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, אשר ברא אותו ומחיה אותו ומטיב עמו בכל רגע ורגע. ומה גדולה חוצפתו של מי שממרה את פי מי שנשמתו בידו, כמו שאמר הכתוב (דברים לב, ו) "הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך". וככל שהאדם מעמיק בהכרה זו, כן תגדל חרטתו ותתעצם תשובתו.
העיקר השביעי הוא הבושה מלפני הקדוש ברוך הוא, שיתבייש האדם מעצמו על שחטא לפני מי שהכל גלוי וידוע לפניו, ואין נסתר ממנו דבר. כי בשר ודם חוטא בסתר וסבור שאין רואהו, אבל הקדוש ברוך הוא מלוא כל הארץ כבודו, ועיניו משוטטות בכל הארץ, ויודע מחשבות הלב וכוונות הנפש. ואמר הכתוב (ירמיה כג, כד) "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה' הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה'". ואם היה האדם מתבייש לחטוא לפני בן אדם כמותו, על אחת כמה וכמה שראוי שיתבייש לחטוא לפני מלך מלכי המלכים.
העיקר השמיני הוא שבירת הלב, שישבר האדם את ליבו ויכניע את גאוותו לפני בוראו. כי הלב הגאה והקשה אינו מוכן לתשובה, ואין התשובה שורה אלא בלב נשבר ונדכא. ואמר הכתוב (תהלים נא, יט) "זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה". ואמרו רבותינו ז"ל שכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקדוש ברוך הוא, שם אתה מוצא ענוותנותו, ועל כן הוא קרוב לנדכאים ולנשברי לב, שנאמר (ישעיה נז, טו) "כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים".
העיקר התשיעי הוא התענית והצום והבכי, שיענה האדם את נפשו ויבכה על חטאיו ויצום לשבר את תאוותיו. כי הצום מכניע את הגוף ואת תאוותיו, ומזכך את הנפש ומטהר אותה. ואמר הנביא (יואל ב, יב-יג) "וגם עתה נאם ה' שובו עדי בכל לבבכם ובצום ובבכי ובמספד, וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל ה' אלהיכם כי חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה". אך יזהר האדם שלא יהיה הצום גופני בלבד, ללא כוונת הלב, כי העיקר הוא שבירת הלב והכנעת היצר, לא סיגוף הגוף לבדו.
העיקר העשירי הוא תיקון המעוות, שאם חטא האדם כנגד חבירו, בין בממונו בין בגופו בין בכבודו, חייב לפייסו ולהשיב את הגזלה ולתקן את אשר קלקל, קודם שתתקבל תשובתו. כי עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (יומא פה, ע"ב). ולא יאמר האדם: בין בוראי לביני אני חוזר בתשובה, אבל מה שחטאתי כנגד חברי אשאיר כך. כי לא תתקבל תשובתו עד שישלים עם חבירו, שנאמר (ויקרא ה, כג) "והשיב את הגזלה אשר גזל".
העיקר האחד עשר הוא שיחקור האדם במעשיו ויבדוק את דרכיו, ויפשפש בכל מעשיו ודיבוריו ומחשבותיו, לראות מה צריך תיקון ומה צריך חיזוק. כי רבים הם החטאים שהאדם אינו מרגיש בהם, מפני שהורגל בהם או מפני שאינו יודע שהם חטאים. ואמר הכתוב (איכה ג, מ) "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'". וראוי לאדם שיקבע עתים לחשבון הנפש, לבדוק את מעשיו בכל יום ויום, כמו סוחר שבודק את חשבונותיו כדי שלא יפסיד.
העיקר השנים עשר הוא שישתדל האדם להרבות בצדקה ובגמילות חסדים, כי הצדקה מכפרת על העוונות ומצילה ממיתה. ואמר הכתוב (דניאל ד, כד) "להן מלכא מלכי ישפר עלך וחטיך בצדקה פרוק ועויתך במחן ענין", ללמדנו כי הצדקה היא תרופה לחטא. ואמרו רבותינו ז"ל (בבא בתרא ט, ע"א) "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה". ומי שחטא ורוצה לתקן, ירבה בצדקה ובמעשים טובים כדי שיכריעו את כף הזכויות כנגד כף החובות.
העיקר השלושה עשר הוא שיפרוש האדם מחברת הרשעים ומסביבה של חטא, כי הסביבה משפיעה על האדם השפעה עצומה, והיושב בחברת ליצים סופו להיות כמותם. ואמר הכתוב (תהלים א, א) "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב ליצים לא ישב". ואמרו רבותינו ז"ל (אבות א, ז) "הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע". וכאשר האדם מתרחק מן הרעה ומתקרב אל הטובה, כן תתחזק תשובתו ותעמוד בידו.
העיקר הארבעה עשר הוא שיקבע האדם עתים לתורה וילמד דרכי ה' ומצוותיו, כי התורה היא אור המאיר את נתיב התשובה, והיא מדריכה את האדם בדרך הישרה. ואמרו רבותינו ז"ל (קידושין ל, ע"ב) "בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין", ללמדנו שהתורה היא התבלין והרפואה ליצר הרע. ומי שלומד תורה, מתמלא יראת שמים ומכיר את חטאיו, ויודע מה לתקן ומה להשלים.
העיקר החמישה עשר הוא שיתפלל האדם תפילות זכות ותחנונים, ויבקש מאת ה' שיעזרהו בתשובתו ויחזק את ליבו נגד היצר. כי האדם לבדו אינו יכול להתגבר על יצרו, וצריך סייעתא דשמיא. ואמרו רבותינו ז"ל (סוכה נב, ע"ב) "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו, אין יכול לו". ולכן יתפלל האדם תמיד שיעזרהו הקדוש ברוך הוא לשוב בתשובה שלמה.
העיקר הששה עשר הוא שינהג האדם בענווה ובשפלות, כי הגאווה היא שורש כל חטא, והיא מעכבת את התשובה. כי הגאה אומר בליבו: מה חטאתי, ואין הוא מכיר בחסרונותיו. אבל הענו מכיר את מקומו ויודע שאינו שלם, ועל כן הוא שב ומתקן את מעשיו. ואמר הכתוב (מיכה ו, ח) "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך".
העיקר השבעה עשר הוא שיזכור האדם תמיד את יום המיתה ואת יום הדין, כי זכרון המוות מעורר את האדם מתרדמתו ומזכיר לו שהעולם הזה הבל, ושעליו להכין צידה לדרך ארוכה. ואמרו רבותינו ז"ל (אבות ג, א) "הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה: דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". ואמר הכתוב (דברים לב, כט) "לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם", כי אילו היו בני האדם מתבוננים באחריתם, היו נזהרים מן החטא.
העיקר השמונה עשר הוא שיתרחק האדם מן המותרות ומתענוגי העולם, כי רדיפת התענוגות מביאה לידי חטא, וככל שהאדם מרבה בהנאות גשמיות, כן גדל יצרו ותאוותו. ואמרו רבותינו ז"ל (אבות ו, ד) "כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן", ללמדנו שהפרישות מן המותרות מסייעת לאדם בעבודת ה'. ואין הכוונה שיצער האדם את עצמו ללא צורך, אלא שימעט בתענוגים ויסתפק במועט.
העיקר התשעה עשר הוא שישנה האדם את מקומו ואת הרגליו, כי שינוי המקום והסביבה מסייע לשינוי המעשים. ואמרו רבותינו ז"ל (ראש השנה טז, ע"ב) "ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם: צדקה, צעקה, שינוי השם, ושינוי מעשה, ויש אומרים אף שינוי מקום". כי כאשר האדם משנה את סביבתו ומתרחק מן המקומות שבהם חטא ומן האנשים שהחטיאוהו, קל לו יותר לפתוח דף חדש ולהתחיל מחדש.
העיקר העשרים הוא שתהיה תשובתו מאהבה ולא מיראה בלבד, כי התשובה מאהבה עולה על התשובה מיראה מעלות רבות. ואמרו רבותינו ז"ל (יומא פו, ע"ב) "גדולה תשובה מאהבה שזדונות נעשות לו כזכויות". כי השב מאהבה אינו שב רק מפחד העונש, אלא מפני שאוהב את בוראו ומצטער שפגם בכבודו. ואהבה זו היא שלמות התשובה ותכליתה, שנאמר (דברים ו, ה) "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך".