מן היסודות החשובים ביותר בהבנת מאמרי הזוהר הוא עניין האורות והכלים. דע כי כל ספירה מורכבת משני חלקים: "אור" ו"כלי". האור הוא ההשפעה האלוהית עצמה, החיות והשפע הנמשכים מן הבורא יתברך. והכלי הוא הגבול והצורה שבהם האור מתלבש ומתגלה באופן מסוים ומוגדר.
והמשל לדבר הוא כמו מים שנשפכים לתוך כלים בצורות שונות: המים הם אותם מים, אבל כשהם בכוס עגולה הם נראים עגולים, וכשהם בכלי מרובע הם נראים מרובעים. כך האור האלוהי הוא אחד ופשוט, אבל כשהוא מתלבש בכלי של חסד הוא מתגלה כחסד, וכשמתלבש בכלי של גבורה מתגלה כגבורה, וכן בכל הספירות.
ובזוהר הקדוש, כשנאמר "נהורא" או "בוצינא" הכוונה לאור, וכשנאמר "מאנא" או "גופא" הכוונה לכלי. ולפעמים הזוהר מדבר על "נהורא דגו נהורא" – אור שבתוך אור – והכוונה לאור פנימי הגנוז בתוך אור חיצוני, שהוא מדרגה עליונה יותר של התגלות.
ודע כי יש חמישה סוגי אורות המתלבשים בכל פרצוף: נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה. נפש היא האור הפנימי ביותר המתלבש בכלי המלכות. רוח מתלבש בשש הספירות מחסד עד יסוד. נשמה מתלבשת בבינה. חיה בחכמה. ויחידה בכתר. וכשהזוהר מדבר על "נשמתא" או "רוחא" בהקשר של הספירות, הכוונה לאורות האלה.
וכלל גדול הוא שהכלי מגביל את האור, אך לא מחלישו. האור בעצמו הוא אין סוף, ואינו משתנה לעולם. אך הכלי קובע כמה מן האור יתגלה ובאיזו צורה. ככל שהכלי זך ומזוכך יותר, כך הוא יכול לקבל ולגלות יותר אור. וזהו סוד עבודת האדם – לזכך את כליו, דהיינו את מידותיו, כדי שיוכלו לקבל יותר אור אלוהי.
ובזוהר מצינו שיש אורות פנימיים ואורות מקיפים. האורות הפנימיים הם אלו שנכנסים לתוך הכלי ומתלבשים בו. והאורות המקיפים הם אלו שאינם נכנסים לכלי מפני שהכלי אינו מסוגל להכיל אותם, והם מקיפים אותו מבחוץ. והאורות המקיפים הם בחינת עתיד – אור שעתיד להתגלות כשהכלי יתרחב ויזדכך.
ועוד יש להבין שהיחס בין אור לכלי הוא גם יחס בין "זכר" ל"נקבה" בלשון הזוהר. האור הוא בחינת זכר – משפיע ופועל. והכלי הוא בחינת נקבה – מקבל ומתפעל. וכל מקום שהזוהר מדבר על "דכר ונוקבא", אין הכוונה לזכר ונקבה גשמיים, אלא ליחס של השפעה וקבלה שבין אור לכלי.
ודע כי כשהאור נכנס לכלי, נעשה "זיווג" של אור וכלי, והתוצאה היא התגלות של הנהגה מסוימת בעולם. וכשהאור מסתלק מן הכלי, זה נקרא "הסתלקות", והכלי נשאר ריק וחשוך. ואלו הם המצבים שהזוהר מתאר כ"אנהרת" ו"חשוכא", או כ"מילוי" ו"ריקנות".
וכאשר הזוהר מספר על "מלכא דיתיב על כורסייא" – מלך היושב על כיסאו – הכוונה לאור שמתלבש בכלי ומנהיג משם. וכשנאמר "מלכא קם מכורסייא" – המלך קם מכיסאו – הכוונה שהאור מסתלק מן הכלי ואינו מנהיג משם יותר. והבן זה כי הוא כלל גדול.
ונמצא כי עניין האורות והכלים הוא המפתח להבנת כל דיני ההנהגה שבזוהר. כל שינוי בהנהגת העולם – מחסד לדין או מדין לרחמים – הוא בעצם שינוי באופן שבו האורות מתלבשים בכלים. ועבודת האדם, כפי שמבאר הזוהר, היא לגרום על ידי תורה ומצוות שהאורות העליונים יתלבשו בכלים ויאירו בשלמות, וזהו סוד תיקון העולם.