בשער זה נבאר את הכינויים השונים שנתנו לכל ספירה וספירה בזוהר הקדוש ובכתבי המקובלים. כי מלבד השמות הקדושים שביארנו בשער הקודם, יש לכל ספירה כינויים רבים ומגוונים הלקוחים מן התורה ומן הנביאים, וכל כינוי מגלה פן אחר של הספירה ובחינה מיוחדת שלה.
והנה ספירת הכתר מכונה בכינויים רבים: "אין", "אפס", "רצון עליון", "עתיקא קדישא", "עתיק יומין", "רישא דלא אתיידע", "רעוא דכל רעוין". וכל כינוי מגלה בחינה אחרת: "אין" — מפני שהכתר הוא מעבר לתפיסת השכל ונראה כאילו אינו; "רצון עליון" — מפני שהכתר הוא שורש הרצון; "עתיק יומין" — מפני שהוא קדום לכל.
ספירת החכמה מכונה: "אבא", "ראשית", "יש מאין", "נקודה ראשונה", "מעיין הנובע". כי החכמה היא אב כל הנאצלים, היא הראשית שממנה הכל מתחיל, והיא כנקודה אחת שממנה מתפשט הכל. וספירת הבינה מכונה: "אמא", "היכלא עילאה", "תבונה", "יובל", "עלמא דאתי". כי הבינה היא אם הבנים, היכל עליון שבו מתעצבים כל הדברים, ועולם הבא ששם מתגלה השכר.
ספירת החסד מכונה: "גדולה", "ימין", "זרוע ימין", "מים", "אברהם". כי החסד הוא מידת הגדולה וההתפשטות, הימין הפתוחה לתת, וכנגד אברהם אבינו שמידתו חסד. וספירת הגבורה מכונה: "דין", "פחד", "שמאל", "אש", "יצחק". כי הגבורה היא מידת הדין והפחד, השמאל המצמצמת, וכנגד יצחק אבינו שמידתו גבורה.
ספירת התפארת מכונה: "רחמים", "אמת", "שמש", "גוף", "יעקב", "קדוש ברוך הוא". כי התפארת היא מידת הרחמים המכריעה בין חסד לדין, והיא האמת השלמה, וכנגד יעקב אבינו שמידתו אמת. וספירת המלכות מכונה: "שכינה", "כנסת ישראל", "לבנה", "ים", "ארץ", "דוד המלך". כי המלכות היא שכינתו יתברך השורה בתחתונים.
ודע כי הכינויים אינם מקריים אלא כל כינוי נבחר בדיוק רב כדי לגלות בחינה מסוימת. כשנקראת התפארת "שמש" — הכוונה שהיא מאירה מעצמה ומשפיעה לכל סביבותיה. וכשנקראת המלכות "לבנה" — הכוונה שהיא מקבלת אורה מן התפארת כשם שהלבנה מקבלת אורה מן השמש.
ויש כינויים שלקוחים מן הטבע: ההרים, הימים, הנהרות, האילנות — כולם רומזים לספירות. "הר ציון" — כנגד היסוד; "הר מוריה" — כנגד הגבורה; "נהר שיוצא מעדן" — כנגד היסוד המשפיע מן הבינה למלכות. ועל ידי ידיעת הכינויים יכול המקובל לקרוא בזוהר ולהבין את כוונתו בכל מקום.
ונמצא שלימוד הכינויים הוא כלימוד שפה חדשה — שפת הקבלה — שבה מדברים הזוהר וכתבי המקובלים. ומי שאינו יודע את הכינויים, אינו יכול להבין את הזוהר, כי כל מילה בזוהר היא כינוי לספירה או לבחינה מסוימת, והקורא בלא ידיעת הכינויים כקורא ספר בשפה שאינו מכיר.