בשער זה נבאר את סוד התפילה וכוחה בעולמות העליונים, כי התפילה אינה רק בקשת צרכים מן הבורא אלא היא עבודה רוחנית עמוקה שפועלת בכל העולמות ומייחדת את הספירות. ואמרו חכמינו ז"ל שהתפילה היא "עבודה שבלב", והיא עומדת במקום הקרבנות שהיו מתקנים את העולמות בזמן שבית המקדש היה קיים.
והנה סדר התפילה מכוון כנגד סדר העולמות והספירות: פסוקי דזמרה כנגד עולם העשייה וספירת המלכות — שבהם מעלים את הנשמה מעולם העשייה. קריאת שמע וברכותיה כנגד עולם היצירה — שבהם מתעלים למדרגת הרוח. תפילת עמידה כנגד עולם הבריאה — שבה עומדים לפני ה' כעבדים לפני רבם. וקדושה כנגד עולם האצילות — שבה מתחברים עם המלאכים.
ודע כי כל ברכה בתפילת העמידה מכוונת כנגד ספירה מסוימת: "אבות" כנגד החסד, "גבורות" כנגד הגבורה, "קדושה" כנגד התפארת, וכן הלאה עד "שים שלום" כנגד המלכות. ועל ידי שמכוון האדם בכל ברכה לספירה שכנגדה, הוא פועל תיקון באותה ספירה ומייחד אותה עם שאר הספירות.
ויש בתפילה שלושה שלבים: עלייה — שבה הנשמה עולה מלמטה למעלה, מעולם לעולם, עד שמגיעה למדרגת הבריאה; עמידה — שבה עומדת הנשמה לפני ה' ופועלת ייחוד בספירות; וירידה — שבה יורדת הנשמה חזרה ומביאה עמה את השפע שהמשיכה. ושלושת השלבים הללו הם בסוד "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה".
ודע כי כוח התפילה תלוי בכוונת הלב. תפילה בלא כוונה כגוף בלא נשמה, ואינה עולה למעלה. אך תפילה בכוונה עולה ופורצת את כל המחיצות ומגיעה עד כיסא הכבוד. ואמרו המקובלים שבשעה שאדם מתפלל בכוונה, כל העולמות מזדעזעים ומתעוררים, והמלאכים עומדים ומקשיבים, והקדוש ברוך הוא נוטה אוזנו כביכול לשמוע את תפילתו.
ויש סוד בזמני התפילה: שחרית כנגד מידת החסד, שהיא שעת רצון; מנחה כנגד מידת הגבורה, שהיא שעת דין; ערבית כנגד מידת התפארת, שהיא ממתקת את הדין. ועל כן אמרו חכמים "לעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה" — כי בשעת דין צריך זהירות יתירה לכוון את הלב.
ודע כי בתפילה יכול האדם לפעול ישועות שאינן בדרך הטבע, כי התפילה פועלת למעלה מסדר הטבע, בעולם הספירות. כשהתפילה עולה ומייחדת את הספירות, היא יכולה לשנות את ההנהגה מדין לחסד, מגזרה רעה לטובה. וזהו שאמרו "גדולה תפילה שמבטלת את הגזרה".
ונמצא שהתפילה היא הכלי החשוב ביותר ביד האדם לעבודת ה' ולתיקון העולמות, ומי שמכוון בתפילתו הרי הוא כותב את המציאות מחדש בכל יום, ופועל ישועות לעצמו ולכל ישראל ולכל העולם.