בשער זה נבאר את סוד הכוונה — מה היא הכוונה, מה תפקידה, וכיצד יכוון האדם בתפילתו ובמצוותיו. כי הכוונה היא נשמת העבודה, ובלעדיה המצוה היא כגוף בלא רוח, והתפילה היא כמילים בלא משמעות. ועל כן אמרו חכמים "רחמנא לבא בעי" — הקדוש ברוך הוא רוצה את הלב.
והנה יש כמה מדרגות בכוונה: המדרגה הראשונה היא כוונת הלב הפשוטה — שידע האדם לפני מי הוא עומד ומה הוא אומר, ושיכוון לבו לאביו שבשמים. מדרגה שנייה היא כוונת המילים — שיבין את פירוש כל מילה ומילה שהוא אומר ויחשוב בדעתו את משמעותה. ומדרגה שלישית היא כוונת הקבלה — שיכוון את המילים כנגד הספירות ויפעל ייחוד בעליונים.
וכוונת הקבלה כוללת: ידיעת איזו ספירה מכוונת כנגד כל ברכה וכל מילה; כוונה לפעול ייחוד בין הספירות; כוונה להעלות ניצוצות קדושה; וכוונה לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. ואין הכוונה צריכה להיות בכל פעם בכל הפרטים, אלא כפי כוח האדם וידיעתו.
ודע כי הכוונה פועלת בשלושה רבדים: ברובד המחשבה — מעוררת את המוחין העליונים; ברובד הרגש — מעוררת את המידות; וברובד הרצון — מעוררת את הכתר. ומי שמכוון בכל שלושת הרבדים — מחשבה, רגש ורצון — הרי הוא פועל בכל עשר הספירות ותפילתו שלמה.
ויש הבדל בין כוונה בתפילה לכוונה במצוות: בתפילה הכוונה היא עיקר, כי התפילה כולה עבודת הלב, ובלא כוונה אינה תפילה כלל. במצוות מעשיות הכוונה היא שלמות אך אינה מעכבת, כי המצוה נעשית גם בלא כוונה. אך מצוה עם כוונה פועלת פי כמה ממצוה בלא כוונה.
ודע כי הסיבה שהכוונה כל כך חשובה היא שהכוונה מחברת את המעשה עם שורשו העליון. כשאדם עושה מצוה בלא כוונה — המעשה פועל בעולם העשייה בלבד. כשמכוון — המעשה עולה לעולם היצירה. כשמכוון בכוונה עמוקה — עולה לבריאה. וכשמכוון בכוונת הקבלה — עולה לאצילות. נמצא שהכוונה היא המעלית שמעלה את המצוה מעולם לעולם.
ויש קשר בין הכוונה לתשובה, כי גם התשובה עניינה כוונת הלב — שישוב האדם בלבו ויתחרט על מעשיו ויכוון מעתה לעבוד את ה' בשלמות. ואמרו חכמים שהרהורי תשובה מועילים אפילו בלא וידוי, כי הכוונה שבלב היא העיקר.
ונמצא שסוד הכוונה הוא סוד הפנימיות של כל העבודה, ועל ידו נהפך המעשה החיצוני לעבודה רוחנית פנימית, ועל ידו מתחבר האדם עם בוראו בכל מצוה שמקיים ובכל תפילה שמתפלל.