והנה אחרי שנתבאר ענין שתי הנפשות ומלחמתן, צריך לבאר ענין גדול ועיקרי בתורת החסידות הלא הוא ענין ייחוד ה׳ ואחדותו. כי ידיעת האחדות האלוקית היא יסוד כל עבודת ה׳ וממנה נובעות האהבה והיראה שהן שורש כל המצוות.
הנה כתיב שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳ אחד. ופירוש הפסוק לפי פנימיות התורה הוא עמוק מאוד: שה׳ הוא אחד ממש ואין עוד מלבדו ואין שום מציאות כלל חוץ ממנו יתברך. וכל מה שנראה לעינינו שמים וארץ וכל צבאם אינו מציאות בפני עצמו כלל אלא הוא ביטוי של האור האלוקי.
וביאור הדבר: הקב"ה ברא את העולם מאין ליש על ידי עשר מאמרות שנאמרו בבריאה כמו יהי אור ויהי רקיע. ומאמרות אלו הן הן המחיות את הנבראים בכל רגע ורגע. כי אילו היה נסתלק כוח הבורא מן הנברא אפילו לרגע היה הנברא חוזר לאין ואפס ממש.
וזהו ההבדל בין יצירת האדם ליצירת הבורא: כשאדם יוצר כלי הכלי ממשיך להתקיים גם אחרי שהיוצר מסתלק ממנו. אבל הבריאה האלוקית אינה כך — הנבראים אינם יכולים להתקיים אפילו רגע אחד בלי הכוח האלוקי שמחיה אותם.
ומעתה כאשר האדם מתבונן בענין זה שכל המציאות כולה אינה אלא גילוי של האור האלוקי ושאין שום מציאות עצמאית חוץ מה׳ — הרי מתעוררת בו אהבה עצומה לה׳. כי מבין שהכל הוא ה׳ ואין עוד מלבדו וממילא כל רצונו הוא רק להתאחד עם מקורו.
וכן מתעוררת בו יראה גדולה: כי כאשר מבין שה׳ מחיה ומקיים את כל העולמות בכל רגע ושהכל גלוי וידוע לפניו — נופלת עליו יראת הרוממות ומתבייש לחטוא לפני מלך מלכי המלכים שממלא כל עלמין.
והנה ענין הייחוד מתבאר בשני אופנים: ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין. ממלא כל עלמין פירושו שהאור האלוקי מתלבש בתוך כל נברא ומחיה אותו מבפנים. סובב כל עלמין פירושו שהאור האלוקי מקיף את הנבראים מבחוץ ואינו מתלבש בהם.
וכשהאדם מתבונן בשתי בחינות אלו ממלא וסובב מתעוררות בו שתי בחינות של אהבה: אהבה מצד ממלא שהיא אהבת ה׳ המתגלה בתוך הבריאה ואהבה מצד סובב שהיא ביטול לאין סוף שלמעלה מכל תפיסה.
וזהו שאמרו חכמינו ז"ל: דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת. ופירש אדמו"ר הזקן: דע מה למעלה ממך — כלומר דע שכל מה שלמעלה הוא ממך מכוחך ומעבודתך. שעבודת האדם למטה מעוררת אורות עליונים למעלה.