והנה על פי המבואר לעיל בענין ייחוד ה׳ ואחדותו, יש לבאר ענין אהבת ה׳ שהיא שורש ויסוד כל המצוות. כי כתיב ואהבת את ה׳ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, ואמרו חז"ל שמצוה זו היא שורש ועיקר כל רמ"ח מצוות עשה.
וביאור ענין האהבה: האהבה היא רגש של משיכה וקירבה שהנפש נמשכת אל הדבר שאוהבת ורוצה להתאחד עמו. ואהבת ה׳ היא שהנפש האלוקית שבאדם נמשכת ונכספת לשוב ולהתאחד עם מקורה באלוקות כמו שהלהבה נמשכת להתאחד עם מקורה.
ויש כמה מדרגות באהבת ה׳: יש אהבה טבעית שקיימת בכל נשמה מישראל מצד שהנשמה היא חלק אלוק ממעל וטבעה להתדבק במקורה. אהבה זו נקראת אהבה מסותרת. ויש אהבה שנולדת מהתבוננות בגדולת ה׳ וזו נקראת אהבת עולם או אהבה רבה.
האהבה הטבעית היא ירושה מאברהם אבינו שנקרא אברהם אוהבי. ואהבה זו קיימת בכל יהודי גם בקל שבקלים אלא שלפעמים היא מכוסה ומוסתרת תחת לבושי הנפש הבהמית. וכשהאדם מתבונן ומתפלל האהבה יוצאת מן ההסתר ומתגלה.
והאהבה שמן ההתבוננות נולדת כאשר האדם מתבונן בגדולת אין סוף ברוך הוא — כיצד הוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב. וכשמתבונן בזה לעומק מתעוררת בלבו תשוקה וכיסופין עזים לדבקות באור אין סוף.
ועוד מדרגה באהבה: כאשר מתבונן כיצד ה׳ בורא ומחיה אותו בכל רגע ומשפיע עליו חסד וטובה בלי הפסק מתעוררת בו אהבה של הכרת הטוב. וכמו שבני אדם אוהבים את מי שעושה להם טובה כל שכן שצריך לאהוב את הבורא שכל טובתו בידו.
והנה האהבה צריכה להתבטא בפועל: שכל מי שאוהב באמת רוצה לעשות נחת רוח לאהובו. ולכן אהבת ה׳ מביאה לקיום מצוות בשמחה ובהתלהבות כי האדם רוצה לעשות רצון ה׳ מתוך אהבה ולא מתוך כפייה.
ובזה מתבאר ההבדל בין עבודה מאהבה לעבודה מיראה: העובד מיראה עושה את רצון ה׳ כי ירא מעונש. והעובד מאהבה עושה את רצון ה׳ כי אוהב אותו ורוצה לעשות לו נחת רוח. ועבודה מאהבה גבוהה מעבודה מיראה.
ועל כן תיקנו חכמינו ז"ל לומר בכל יום ואהבת את ה׳ אלהיך בקריאת שמע כדי לעורר את האהבה בכל יום מחדש. ולא די לומר בשפתיים בלבד אלא צריך להתבונן במשמעות המילים ולהרגיש את האהבה בלבו.
ומסקנת הדברים: שאהבת ה׳ היא הכוח המניע את כל עבודת ה׳ והיא מתעוררת הן מצד הנשמה עצמה והן מצד ההתבוננות. וכל אחד מישראל יכול להגיע לאהבת ה׳ כי היא חקוקה בנשמתו מלידה.