ומעתה צריך לבאר דרכי ההתבוננות שעל ידם מגיע האדם לאהבת ה׳ וליראתו. כי ההתבוננות היא המפתח העיקרי לעבודת הלב ובלעדיה אין האהבה והיראה מתעוררות אלא באופן שטחי ומהיר.
וענין ההתבוננות הוא שהאדם קובע עיתים לישב ולחשוב בעניני אלוקות בעומק ובהרחבה. לא רק לעבור על הדברים בחטף אלא להתעמק בהם עד שייכנסו בלבו ויפעלו עליו. כמשל השוקע במעיין שצריך להישאר במים זמן מה כדי שהגוף ייטהר.
ומה יתבונן? ראשית בגדולת ה׳ — כיצד הוא ברא שמים וארץ וכל צבאם בדבר אחד וכיצד כולם בטלים לפניו כשרגא בטהירא. ושנית בקרבת ה׳ לאדם — כיצד הוא יתברך נמצא בכל מקום ומלא כל הארץ כבודו ואין מקום פנוי ממנו.
ועוד יתבונן כי כשם שהנשמה ממלאה את הגוף ומחיה אותו כך הקב"ה ממלא את כל העולמות ומחיה אותם. ובלי כוח החיות האלוקי אין שום מציאות כלל. ומתוך התבוננות זו מתעורר באדם ביטול עצום לפני ה׳ ומביטול זה נולדת אהבה עמוקה.
ויש שלשה שלבים בהתבוננות: הראשון חכמה שהאדם תופס את הנקודה הכללית של הענין. השני בינה שמרחיב ומפרט את הנקודה לכל פרטיה. והשלישי דעת שקושר את ההשכלה ללבו ומרגיש את הדבר לא רק בשכלו אלא גם בלבו.
והנה רבים מהאנשים אומרים שאינם מסוגלים להתבונן שדעתם מפוזרת ואינם יכולים לרכז את מחשבותיהם. אך האמת היא שכל אדם יכול להתבונן אלא שצריך הרגל ואימון. כמו כל מלאכה שצריכה לימוד ותרגול כך גם ההתבוננות.
וזמן ההתבוננות הטוב ביותר הוא בשעת התפילה ובפרט בפסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע שנתקנו על ידי חכמינו ז"ל כדי להכין את הלב לקבלת עול מלכות שמים. וגם לפני התפילה טוב להתבונן מעט כדי שייכנס לתפילה עם הכנה ראויה.
ועוד דרך חשובה בהתבוננות: שיתבונן האדם בזה שה׳ עומד עליו ומביט בו ובוחן כליותיו ולבו בכל רגע ורגע. וכמאמר חז"ל: דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים. התבוננות זו מעוררת יראה גדולה.
ולא רק בשעת התפילה ולימוד אלא גם בכל משך היום ראוי לאדם להזכיר לעצמו את הדברים שהתבונן בהם. וכמאמר חז"ל: שויתי ה׳ לנגדי תמיד — שבכל עת ובכל שעה ירגיש האדם שה׳ עומד לנגדו.