וכשם שביארנו ענין האהבה, כך צריך לבאר ענין היראה שהיא שער לכל המצוות, כמאמר חז"ל: כל מי שיש בידו יראת שמים דבריו נשמעים. ויש שני סוגי יראה: יראה תתאה ויראה עילאה.
יראה תתאה היא יראת העונש או יראה מלעבור על רצון ה׳. וזו היראה הפשוטה ביותר, שהאדם ירא מלחטוא כי יודע שיש שכר ועונש. אף שזו מדרגה נמוכה, היא חשובה מאוד כי היא השער הראשון לעבודת ה׳.
ויראה עילאה היא יראת הרוממות — שהאדם מתבונן בגדולת ה׳ ורוממותו ומרגיש ביטול עצום לפניו. לא מפני שירא מעונש, אלא מפני שמרגיש את עצמו כאפס ואין לפני גדולתו האינסופית. וזוהי יראה של בושה — שמתבייש לעשות דבר שנוגד את רצון מלך מלכי המלכים.
והנה היראה הנדרשת מן הבינוני היא לכל הפחות יראה תתאה, שלא יעשה שום עבירה מפני יראת ה׳. ובאמת כל מי שיש לו יראה פשוטה זו הרי הוא בינוני, שמעשיו שלמים. אך הבינוני צריך לשאוף גם ליראה עילאה, שהיא יראת הרוממות.
וכיצד מגיע ליראה? על ידי התבוננות: כשמתבונן שה׳ מלא כל הארץ כבודו, ושעיני ה׳ בכל מקום צופות רע וטוב, ושהוא בוחן כליות ולב — מתעוררת בו יראה טבעית. וכן כשמתבונן בכך שכל מעשיו נכתבים בספר ויהיה עליהם דין וחשבון — מתעוררת יראת העונש.
ועוד דרך ליראה: שיתבונן בגדולת הבריאה — בשמים הגבוהים, בכוכבים המאירים, בארץ הרחבה וביצורים שלאין מספר — ויבין שכל אלו אינם אלא כטיפה מן הים לעומת אורו של הבורא. ומתוך כך ירגיש את קטנותו ושפלותו לפני ה׳.
והנה היראה והאהבה שלובות זו בזו ואי אפשר לאחת בלי השנייה. כי אהבה בלי יראה עלולה להביא לקלות ראש, שהאדם מרגיש קירבה לה׳ ושוכח את הכבוד והמורא. ויראה בלי אהבה מביאה לעצבות ולעבודה מתוך כפייה. לכן צריך שתיהן יחד — אהבה שמושכת אל ה׳ ויראה שמונעת מלחטוא.
ובקריאת שמע שחרית וערבית, כשאומר ואהבת את ה׳ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך — עליו לעורר גם את האהבה וגם את היראה. ובפסוק שמע ישראל — שהוא קבלת עול מלכות שמים — עיקר הכוונה היא יראה, ובפסוק ואהבת — עיקר הכוונה היא אהבה.
ומעלת היראה שנותנת קיום לאהבה. כי האהבה לבדה עלולה לפוג, כמו כל רגש שבא והולך. אבל כשיש יראה היא שומרת על האהבה ומקיימת אותה, כי האדם ירא לאבד את הקשר עם ה׳.