ליקוטי אמרים · תניא

רבי שניאור זלמן מלאדי · אדמו״ר הזקן

תניא · אדמו״ר הזקן

פרק ט״ו

אהבה כרשפי אש

ומדרגה עליונה באהבת ה׳ היא אהבה כרשפי אש — אהבה בוערת כלהבת אש העולה מאליה. אהבה זו אינה נולדת מהתבוננות השכל בלבד, אלא היא פורצת מעומק הנשמה כאש בוערת שאי אפשר לכבותה. מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה.

אהבה זו מתעוררת כאשר הנפש האלוקית מרגישה את כיסופיה העצמיים לשוב ולהיכלל במקורה באור אין סוף. כי הנשמה שהיא חלק אלוק ממעל שואפת תמיד לשוב למקורה — כמו הלהבה שמטבעה לעלות למעלה ולהתדבק בשורשה.

וביאור המשל: כשרואים להבת אש רואים שהיא תמיד מנסה לעלות למעלה ולהינתק מן הפתילה. ואף שבלי הפתילה תכבה — מכל מקום טבעה לעלות ולהתבטל ביסוד האש שלמעלה. כך הנשמה — אף שצריכה להיות בגוף ולעבוד את ה׳ בעולם הזה, מכל מקום טבעה לעלות ולהתאחד עם אור אין סוף.

ומדרגה זו של אהבה היא מה שמכנה הזוהר הקדוש רעותא דלבא — רצון הלב, תשוקה פנימית שאינה תלויה בשכל ובהתבוננות, אלא בוקעת מעצם מהות הנשמה. ולא כל אדם זוכה לה בכל עת, אלא בשעות של עליה רוחנית ובפרט בשעת התפילה והתורה.

אמנם גם מי שאינו מרגיש אהבה כרשפי אש, צריך לדעת שהאהבה חבויה בנפשו ובעת רצון היא מתגלה. וכמשל הגחלת שמכוסה באפר — שנראית כבויה אבל באמת היא בוערת מבפנים, וכשנושפים באפר האש מתגלה ובוערת בכל עוזה.

וזהו ענין התפילה: שהתפילה היא כמו הנשיפה שמגלה את האש החבויה. כשהאדם מתפלל בכוונה ובהתעוררות, הוא מגלה את האהבה החבויה שבנשמתו, ואז היא בוערת כרשפי אש. ולכן נקראת התפילה עבודה שבלב — כי היא פועלת בלב ומגלה את האהבה.

והנה כתיב רשפיה רשפי אש שלהבתיה — שהאהבה כרשפי אש היא שלהבת י-ה, שלהבת שבאה מה׳ עצמו. כלומר, שאהבה זו אינה דבר שהאדם יוצר מעצמו, אלא היא מתנה מלמעלה שה׳ מעניק לאדם שעובד ומתיגע בעבודתו.

ולכן אמרו חז"ל: הבא ליטהר מסייעין אותו. כשהאדם עושה מצדו את כל מה שביכולתו — מתבונן, מתפלל, לומד, מקיים מצוות — הקב"ה מעניק לו מלמעלה אהבה ויראה שלמעלה מכוחו הטבעי. וזוהי הסיוע מלמעלה.

ומעשית, אהבה זו מתבטאת בתשוקה עזה ללמוד תורה ולקיים מצוות, בהתלהבות בתפילה, בביטול גמור לפני ה׳ ובמסירות נפש על קידוש ה׳. וכשאדם מרגיש אהבה זו עליו לנצל את הרגע ולהגביר את עבודתו, כי אלו רגעים יקרים שאינם חוזרים בקלות.