והנה ענין הלב הנשבר הוא מיסודות העבודה בתורת החסידות, אך צריך להבין אותו כראוי. כי יש הבדל גדול בין לב נשבר לבין עצבות: עצבות היא מידה רעה שמביאה לעצלות ולייאוש, ואילו לב נשבר הוא מידה טובה שמביאה לתשובה ולדבקות בה׳.
וביאור ההבדל: העצבות היא כבדות הלב, שהאדם שוקע בתוך עצמו ומרגיש חוסר תקוה. העצב אינו מסוגל לפעול, אינו רוצה להתפלל ואינו רוצה ללמוד. זהו כלי של הנפש הבהמית שמשתמשת בו כדי להפיל את האדם מעבודתו.
אבל לב נשבר הוא ההרגשה של כאב על ריחוק מה׳, תשוקה עזה לקירבה שאינה מתמלאת, ומרירות על כך שהנפש האלוקית שבו אינה יכולה להתגלות בשלמות. וזהו כאב של אהבה — כאב שמקורו ברצון להתקרב ולא ביאוש.
וזהו שכתוב "לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה" — כי הלב הנשבר הוא כלי לקבלת האור האלוקי. כמו שהכלי השבור מכיל יותר מן הכלי השלם — שהשבר פותח מקום חדש — כך הלב הנשבר נפתח לקבל אור אלוקי שלא היה יכול לקבל קודם.
ועל כן אמרו חז"ל: אין הקב"ה שוכן אלא עם דכא ושפל רוח. כי הגאוה והישות הם חומה המפסיקה בין האדם לבוראו, וכשהלב נשבר ונפתח, יש מקום לשכינה לשרות.
ומתי ראוי לעורר את הלב הנשבר? לא בשעת התפילה ולימוד התורה, שאז צריך להיות בשמחה, אלא בזמנים מיוחדים שקובע לחשבון הנפש. כגון לפני השינה, שהוא זמן מתאים לבדוק את מעשי היום ולהצטער על כל מה שפגם.
ואחרי שעורר את הלב הנשבר ושפך את מרירותו לפני ה׳ — צריך מיד לעבור לשמחה. כי תכלית הלב הנשבר אינה העצבות אלא הטיהור — שהלב מיטהר מגאוה ומהסתרה, ואז מתמלא באור ושמחה. וכמשל הרופא שחותך את הבשר המת כדי שהבשר החי יגדל — כך הלב הנשבר מסיר את הקליפות שעל הלב כדי שהאור יתגלה.
וזהו שדוד המלך עליו השלום אמר "זבחי אלהים רוח נשברה" — שהלב הנשבר הוא כקרבן לפני ה׳. כי כשם שהקרבן עולה ריח ניחוח לה׳, כך הלב הנשבר שמבטל את הישות והגאוה הוא ריח ניחוח רוחני שעולה למעלה.
ומעשית, ענין הלב הנשבר מתבטא בכך שהאדם מכיר בחולשותיו ובחטאיו, ואינו מצדיק את עצמו. הוא יודע שעדיין רחוק מהשלמות שהנשמה שלו ראויה לה, ומבקש מה׳ שיעזור לו להתקרב. ותפילה מתוך לב נשבר נענית מיד, כמאמר הכתוב קרוב ה׳ לנשברי לב.