ועתה צריך לבאר ענין העצבות ותיקונה, כי העצבות היא מן המכשולים הגדולים ביותר בעבודת ה׳. והנפש הבהמית משתמשת בעצבות כנשק חזק להפיל את האדם מעבודתו, ולכן צריך לדעת כיצד להתגבר עליה.
הנה מקורות העצבות רבים: יש עצבות הבאה מכשלון רוחני — שהאדם חטא או לא הצליח בעבודתו, ומרגיש ייאוש. יש עצבות הבאה מטרדות פרנסה ודאגות גשמיות. ויש עצבות הבאה ללא סיבה נראית לעין, מצד הנפש הבהמית עצמה.
והכלל הגדול הוא: שכל עצבות — מאיזה מקור שתבוא — היא מצד הנפש הבהמית ולא מצד הנפש האלוקית. כי הנפש האלוקית שמחה תמיד בעבודת ה׳ ואינה מכירה בעצבות כלל. ולכן כשאדם מרגיש עצבות, ידע שזו עצת היצר הרע.
וכיצד מתמודדים עם עצבות? הדרך הראשונה: הפרדה. שהאדם יפריד בין ה"עצבות" לבין ה"מרירות". אם העצבות באה מכישלון רוחני — שנכשל בעבירה או שלא הצליח בעבודתו — אז אין מדובר בעצבות אמיתית אלא במרירות, וזו מידה טובה שמביאה לתשובה. אך צריך להפוך את המרירות לשמחה מיד אחר כך.
הדרך השנייה: דחייה. כשעולה עצבות שאינה קשורה לענין רוחני — כגון דאגות פרנסה או בעיות אישיות — על האדם לדחות אותה לזמן אחר. יאמר לנפשו: עכשיו אני עוסק בעבודת ה׳ ואין לי פנאי לעצבות. אחר כך, בזמן שאקבע לכך, אתעסק עם הדאגות.
הדרך השלישית: התבוננות. שיתבונן כי הכל מה׳ וכל מה שעושה הקב"ה הוא לטובה. ואפילו דברים שנראים רעים — הם לטובה מצד השורש העליון, אף שאיננו מבינים זאת כעת. ומתוך אמונה זו, העצבות מתבטלת.
הדרך הרביעית: שמחה בחלקו. שיתבונן בכל הטובות שה׳ עשה עמו — שנתן לו חיים, בריאות, משפחה, תורה ומצוות — ויתמלא הכרת הטוב. כמאמר חז"ל: "איזהו עשיר? השמח בחלקו".
ועוד עצה חשובה נגד העצבות: שיזכור שה׳ אוהב אותו ורוצה בטובתו, ושכל הניסיונות שעובר הם כדי לזכך אותו ולהעלותו למדרגה גבוהה יותר. וכמשל האב המייסר את בנו — שאינו עושה זאת מתוך שנאה אלא מתוך אהבה.
ומעשית, כשהעצבות מתגברת — טוב מאוד ללמוד תורה, ובפרט דברי אגדה ומדרש שמשמחים את הלב. וכן טוב לשורר ניגון חסידי, שהניגון פועל על הנפש ומעורר אותה משינתה.
ומסקנת הענין: שאסור להתייאש ולשקוע בעצבות, אלא תמיד לחפש את הדרך חזרה לשמחה ולעבודת ה׳. כי העצבות אינה אלא מסך שהנפש הבהמית פורשת לפני עיני הנשמה, ובכוח הרצון והתבוננות אפשר להסיר את המסך ולגלות את האור.