והנה אחר שנתבאר ענין העצבות ותיקונה, יש לבאר ענין יישוב הדעת שהוא כלי חשוב לעבודת הבינוני. כי הבינוני צריך שדעתו תהיה מיושבת ושקולה, לא נסערת ולא מבולבלת, כדי שיוכל לעבוד את ה׳ בשלמות.
יישוב הדעת פירושו שהאדם יודע בבירור מה מצבו הרוחני, מה חובתו, ומה הדרך להגיע אליה. אינו מתבלבל מן העליות והירידות שבעבודתו, אלא מקבל הכל בדעת מיושבת ופועל לפי שכלו ולא לפי רגשותיו.
כי דרכו של היצר הרע לבלבל את דעתו של האדם: פעם מפיל אותו בעצבות ופעם מעלה אותו בגאוה, פעם מפחיד אותו ופעם מחניף לו. ובתוך כל הבלבול הזה, האדם מאבד את דעתו ואינו יודע מה לעשות. לכן חשוב מאוד שיהיה לו יישוב הדעת — שידע לזהות את עצות היצר ולא להתפעל מהן.
וכיצד מגיעים ליישוב הדעת? ראשית, על ידי לימוד התורה בקביעות, ובפרט לימוד פנימיות התורה — ספרי חסידות וקבלה — שמבארים את מבנה הנפש ואת דרכי העבודה. כי כשאדם מבין את עצמו ואת מלחמתו, הוא יכול להתמודד עמה בחכמה.
שנית, על ידי חשבון הנפש קבוע: שיקבע לעצמו זמן — לפני השינה או בכל זמן אחר — לבדוק את מעשיו ומחשבותיו של אותו יום. מה עשה כראוי ומה צריך לתקן. חשבון נפש זה נותן לו בהירות ויישוב דעת.
שלישית, על ידי התייעצות עם רב או משפיע רוחני. כי לפעמים האדם אינו מסוגל לראות את עצמו בצורה אובייקטיבית, וצריך עין חיצונית שתעזור לו להבין את מצבו.
והנה יישוב הדעת אינו קרירות ואדישות. אדרבה, האדם צריך להיות מלא רגש — אהבה ויראה, שמחה ומרירות — אבל הרגשות צריכים להיות מכוונים ומבוקרים על ידי הדעת. כמאמר חז"ל: מוחו שליט על לבו — כלומר, שהשכל מנהיג את הרגשות ולא להפך.
וזהו שורש עבודת הבינוני: שמוחו שליט על לבו. הלב רוצה תאוות ודברי העולם הזה, אבל המוח שולט ומכוון את הלב לעבודת ה׳. ויישוב הדעת הוא הכוח שמאפשר שליטה זו — שהאדם פועל מתוך מחשבה ולא מתוך דחף.
ומסקנת הענין: שיישוב הדעת הוא המפתח לעבודה יציבה ומתמידה בדרך ה׳. בלי יישוב דעת, האדם נישא ברוח כמו עלה נידף — פעם למעלה ופעם למטה. אבל עם יישוב דעת, הוא הולך בדרך ישרה וברורה, צעד אחר צעד.