וצריך לבאר יותר ענין המרירות והשמחה וכיצד הם משתלבים בעבודת ה׳, כי לכאורה הם סותרים זה את זה — איך יהיה אדם מר ושמח בעת ובעונה אחת? אלא שהם פועלים בשני מישורים שונים של הנפש.
המרירות פועלת במישור של חשבון הנפש: שהאדם מכיר בחסרונותיו ומצטער על ריחוקו מה׳. מרירות זו היא כאב של אהבה — כמו בן שמצטער שאינו זוכה לראות את פני אביו. ומרירות זו מביאה לתשובה ולהתעוררות.
והשמחה פועלת במישור של עבודת ה׳ בפועל: שכאשר עובד את ה׳ — מתפלל, לומד, מקיים מצוות — עושה זאת בשמחה ובהתלהבות, כי שמח שזוכה לעבוד את מלך מלכי המלכים.
וכיצד משתלבים? שקודם העבודה — בזמן חשבון הנפש — מעורר את המרירות, ומתוך המרירות מגיע לשברון לב ולתשובה. ואחר כך, כשעובר לעבודת ה׳ בפועל — סוגר את המרירות ופותח את השמחה.
וזהו שאמר דוד המלך: "עבדו את ה׳ ביראה וגילו ברעדה". שהיראה והגילה באים יחד — היראה מצד ההכרה בקטנות האדם וגדולת ה׳, והגילה מצד השמחה שזוכה לעבדו.
ויש בזה סוד עמוק: שדווקא מתוך המרירות נולדת שמחה עמוקה יותר מכל שמחה אחרת. כי מי שלא טעם טעם מרירות, אינו יכול להעריך את מתיקות השמחה. וכמשל מי שהיה בחושך זמן רב ופתאום רואה אור — ששמחתו גדולה הרבה יותר ממי שתמיד היה באור.
וזהו יתרון האור מן החושך: שהאור הבא אחרי החושך הוא חזק ובהיר יותר. וכך בעבודת ה׳ — האהבה והשמחה שבאות אחרי מרירות ולב נשבר הן עמוקות ואמיתיות יותר מאהבה ושמחה שבאות ללא מרירות.
ומעשית, הסדר הוא כך: בלילה, לפני השינה, עורך חשבון נפש ומעורר מרירות. ובבוקר, כשקם לעבודת ה׳, פותח בשמחה ובהודאה — מודה אני לפניך מלך חי וקיים. ובמשך היום, עובד את ה׳ בשמחה.
וכן בערב שבת לפני כניסת השבת, ראוי לעורר מרירות ותשובה על חטאי השבוע. ובשבת עצמה — שמחה טהורה, ענג שבת, ועבודת ה׳ בשמחה. כי שבת היא מעין עולם הבא שכולו שמחה.
ומסקנת הענין: שהמרירות והשמחה אינן סותרות אלא משלימות זו את זו. המרירות מנקה את הלב ופותחת אותו, והשמחה ממלאה אותו באור ובחיות. ושניהם יחד מביאים לעבודת ה׳ שלמה ואמיתית.