והנה אחר שנתבאר ענין האהבה והיראה והשמחה, צריך לבאר ענין העבודה בפועל ממש — כיצד מיישם האדם את כל הנ"ל בחיי היום-יום שלו. כי אין העיקר המדרש אלא המעשה, ותכלית הכוונה היא שהאדם יעבוד את ה׳ בפועל.
וראשית העבודה בפועל היא קיום המצוות בשלמות ובדקדוק. כל שש מאות ושלש עשרה מצוות — רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה — הן הכלים שבהם האדם ממשיך את האור האלוקי לנפשו ולעולם.
ויש לדעת כי מצוות עשה הן בבחינת "אברי המלך" — שכל מצות עשה ממשיכה אור אלוקי לאבר אחד מאברי הנפש (כנגד רמ"ח אברי הגוף). ומצוות לא תעשה הן בבחינת "גידי המלך" — שכל מצות לא תעשה שומרת על גיד אחד מגידי הנפש.
וכשהאדם מקיים את כל המצוות — הרי כל נפשו מלובשת באור אלוקי, מראשה ועד רגלה. וכשעובר על מצוה — הרי האבר או הגיד המתאים חסר אור ונפגם. ולכן חשוב לקיים את כל המצוות בשלמות.
ועיקר העבודה בפועל הוא בשלשה דברים: תורה, תפילה וגמילות חסדים. תורה — שהיא חכמתו ורצונו של הבורא, וכשלומד תורה הרי שכלו מתאחד עם שכל ה׳ כביכול. תפילה — שהיא עבודת הלב, ובה מתעוררות האהבה והיראה. וגמילות חסדים — שבה ממשיך את חסד ה׳ לעולם.
וצריך שהעבודה תהיה סדירה וקבועה, ולא תלויה במצב רוח. כי היצר הרע מנסה תמיד לשבש את הסדר — פעם על ידי עצלות ופעם על ידי טרדות. ולכן חשוב שיקבע לעצמו סדר יום ברור: זמן לתפילה, זמן ללימוד, זמן לגמילות חסדים, ויקפיד על הסדר הזה בכל מצב.
ועוד ענין חשוב בעבודה בפועל: שלא להסתפק במינימום אלא להוסיף ולהדר. כי מצוה מן המובחר גדולה ערכה מעשיית המצוה בדרך הרגילה. ומי שעובד את ה׳ בהידור, מראה שאינו עושה את המצוות כחובה בלבד אלא מאהבה.
וכן צריך לעבוד את ה׳ בכל דרכיו — לא רק בתפילה ולימוד אלא גם באכילה ושתייה, בעסקי פרנסה, ובכל מעשי היום-יום. שכל מעשה שעושה לשם שמים — הרי הוא מצוה. וכמאמר חז"ל: בכל דרכיך דעהו — שגם בדרכי החולין ידע את ה׳.
ומסקנת הענין: שהעבודה בפועל היא תכלית הכל. כל ההתבוננות והאהבה והיראה באות כדי להביא לעבודה בפועל. ובלי מעשה — הכל הבל. וזהו שאמרו חז"ל: לא המדרש עיקר אלא המעשה.