ונפש השנית בישראל היא חלק אלוק ממעל ממש, כמו שכתוב "ויפח באפיו נשמת חיים", ואיתא בזוהר הקדוש: מאן דנפח מתוכו נפח, כלומר מפנימיותו ומעצמותו כביכול. כי גם הנושף ברוחו לתוך כלי, ממקום פנימי שבתוכו הוא נושף. כך כביכול נשמות ישראל עלו במחשבה הקדומה, שהיא חכמתו יתברך, ומשם ירדו והשתלשלו דרך צמצומים רבים עד שנתלבשו בגופות בעולם הזה.
והענין מובן על פי מה שביאר האריז"ל בענין סדר ההשתלשלות: שמתחילה היה אור אין סוף ברוך הוא ממלא כל החלל, ואחר כך צמצם את אורו כביכול ופינה מקום לבריאת העולמות. ובתוך החלל הפנוי הזה ברא את סדר ההשתלשלות מעולם האצילות ועד עולם העשיה. ובכל עולם ועולם יש ספירות ובחינות, והנשמות יורדות דרכן עד שמגיעות לעולם הזה.
והנה הנפש האלוקית הזאת יש בה עשר ספירות — שלש שכליות ושבע מדות, כנגד עשר ספירות עליונות שממנה נשתלשלה. שלש השכליות הן: חכמה בינה ודעת, והן הנקראות בראשי תיבות חב"ד. ושבע המדות הן: חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד ומלכות. ובהן ועל ידן עובד האדם את בוראו.
החכמה היא כוח ההשכלה הראשונה, ההברקה השכלית שבאה לאדם כברק המבריק, בלי פירוט והסבר. והיא נקראת "כוח מה", כי בשעת הברקת החכמה האדם עדיין אינו יודע מהו הדבר שהשיג, אלא חש שהשיג דבר מה עמוק ונשגב. ולכן נקראת חכמה בלשון "כח מה" — כוח הביטול לאין סוף.
הבינה היא ההבנה וההרחבה של נקודת החכמה, שהאדם מפרט ומבאר לעצמו את מה שהשיג בחכמה. ונקראת בינה על שם שהיא מבינה דבר מתוך דבר, ומרחיבה ומפרטת את הנקודה הראשונה לאורך ולרוחב, עד שנעשית מושגת ומובנת.
והדעת היא ענין ההתקשרות והדביקות, כמו שכתוב "והאדם ידע את חוה", שהוא לשון חיבור והתקשרות. כלומר, שאחרי שהשיג בחכמה והבין בבינה, צריך לקשר את דעתו ולדבק מחשבתו בזה בהתקשרות עצומה, עד שהדבר חודר ללבו ומשפיע על מדותיו.
והמדות הן הענפים של השכל: כאשר האדם מתבונן בגדולת ה׳ ומבין אותה, מתעוררת בלבו אהבה אליו יתברך — שהיא מדת החסד. וכשמתבונן ביראת הרוממות, מתעוררת בו יראה — שהיא מדת הגבורה. ותפארת היא מדת הרחמים, הממזגת חסד וגבורה. נצח והוד הן הביטחון וההודאה. יסוד הוא ההתקשרות. ומלכות היא קבלת עול.
ומלבד עשר ספירות אלו, יש לנפש האלוקית שלשה לבושים: מחשבה, דיבור ומעשה. מחשבה — היא מחשבת התורה ועבודת ה׳. דיבור — הוא דיבורי התורה והתפילה. ומעשה — הם מעשי המצוות. ושלושת לבושים אלו הם הכלים שבהם הנפש האלוקית מתבטאת ופועלת בעולם הזה.
והנה ענין הלבושים הוא עמוק מאוד: כי האדם בעצמו, כלומר נשמתו, היא למעלה מן ההשגה ואינה ניתנת לתפיסה. אלא שהיא מתגלה ופועלת דרך שלושת הלבושים שלה — מחשבה דיבור ומעשה. ובשעה שאדם לומד תורה, מחשבתו מלובשת בחכמת ה׳. ובשעה שמדבר דברי תורה, דיבורו נעשה כלי לדבר ה׳. ובשעה שמקיים מצוה, מעשהו נעשה כלי לרצון העליון.
ומעלת הלבושים על הנפש עצמה, שהלבושים יכולים להתאחד ממש עם אור אין סוף ברוך הוא, מה שאין כן הנפש עצמה שאי אפשר לה להשיג את אור האין סוף ממש. וזה כמשל האדם הרוצה להסתכל בשמש — שאי אפשר לו להביט ישירות באור השמש, אלא צריך זכוכית מיוחדת שתסנן את האור. כך הלבושים — מחשבה דיבור ומעשה של תורה ומצוות — הם הכלים שבהם יכול האדם לקבל את האור האלוקי.