ועתה יש להרחיב בענין מסירות נפש שנזכר לעיל, כי הוא יסוד גדול בעבודת הבינוני. כל יהודי מוכן למסור נפשו על קידוש ה׳ — לא מפני שהוא גיבור או חזק, אלא מפני שנשמתו האלוקית אינה מסכימה להיפרד מה׳ בשום אופן.
וביאור הדבר: כשבאים לאדם ואומרים לו "המר דתך או תמות" — הרי בשעה זו מתגלה האהבה המסותרת שבנפשו בכל תוקפה. הנפש האלוקית עומדת ואומרת: "מוות עדיף על פירוד מה׳". וזהו כוח שלמעלה מן השכל — כי השכל אומר "חיים עדיפים", אבל הנפש האלוקית אומרת "חיים בלי ה׳ אינם חיים כלל".
והנה חידוש גדול מחדש אדמו"ר הזקן: שכוח מסירות נפש זה אינו שייך רק לניסיון של קידוש ה׳ בפועל, אלא ניתן להשתמש בו בכל יום ובכל שעה. כיצד? שכל עבירה — גם עבירה קלה — היא בבחינת עבודה זרה, שהאדם נפרד מאחדות ה׳.
והטעם: כי כל עבירה נעשית מפני שהאדם מעדיף את רצונו שלו על פני רצון ה׳. וזהו שורש עבודה זרה — שהאדם עובד את עצמו במקום לעבוד את ה׳. ואם על עבודה זרה ממשית היה מוכן למסור נפשו, כל שכן שצריך להתגבר על תאוה קטנה שהיא רק ענף מעבודה זרה.
ומעתה, כשעומד הבינוני בניסיון ויצרו מפתהו לעבור עבירה — יתבונן ויאמר לעצמו: "הלא אם היו מכריחים אותי לעבוד עבודה זרה, הייתי מוסר נפשי. ומדוע אכנע לתאוה שפלה זו שאינה אלא ענף של עבודה זרה?" ובכוח התבוננות זו יוכל להתגבר.
ויש בזה עומק נוסף: שלא רק בשעת ניסיון צריך להשתמש בכוח מסירות נפש, אלא גם בקיום מצוות חיובי. כגון: כשאדם מתעצל לקום בבוקר לתפילה — יתבונן שמסירות נפש על קריאת שמע היא מצות עשה, וכי יתכן שמי שמוכן למסור נפשו בפועל לא יקום ממיטתו בשביל מצוה?
וכן בלימוד תורה: כשהאדם מרגיש עייפות וחוסר חשק ללמוד — יעורר בעצמו את כוח מסירות הנפש, ויאמר: "אני מוסר את נוחותי ואת עצלותי לשם ה׳". ובכוח מסירות נפש זו יתגבר על העצלות.
וזהו שנאמר "בכל נפשך" — אפילו נוטל את נפשך. שהאהבה לה׳ צריכה להגיע עד כדי נכונות למסירות נפש. ומי שמגיע למדרגה זו, אין לו שום ניסיון שאינו יכול לעמוד בו.
ומסקנת הענין: שמסירות נפש היא הכוח החזק ביותר שבנפש היהודי, והיא שייכת לכל אחד ואחד בלי יוצא מן הכלל. ומי שלומד להשתמש בכוח זה בחיי היום-יום, הרי הוא כגיבור שכובש את יצרו, ואין גיבור ממנו.