והנה ענין קריאת שמע הוא יסוד כל עבודת ה׳, כי בקריאת שמע מקבל האדם עליו עול מלכות שמים ומעורר אהבת ה׳ ויראתו. ועל כן תיקנו חכמים לקרוא שמע בכל יום פעמיים — שחרית וערבית.
ובפסוק "שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳ אחד" טמון כל עיקר האמונה: שה׳ הוא אחד ויחיד ואין עוד מלבדו. ו"שמע" פירושו "הבן" — שלא רק יאמר בשפתיו אלא יבין בשכלו ויקבל בלבו את ענין האחדות האלוקית.
וכשאומר "ה׳ אחד" צריך לכוון שה׳ הוא אחד בשבעה רקיעים ובארץ ובארבע רוחות העולם — שאין מקום פנוי ממנו, וכל המציאות כולה אינה אלא אחדותו יתברך. וזהו ביטול היש לאין — שהאדם מרגיש שאין מציאות עצמאית חוץ מה׳.
ואחר כך אומר "ואהבת את ה׳ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" — שזו מצוות אהבת ה׳ שכוללת את כל מה שנתבאר לעיל: אהבה בכל הלב, אהבה עד כדי מסירות נפש, ואהבה בכל הממון.
ובכל לבבך פירשו חז"ל — בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע. כלומר שגם את כוחות הנפש הבהמית צריך לכוון לאהבת ה׳. וזהו שהבינוני מנסה לעשות — להפנות את כל כוחותיו, גם את הכוחות הטבעיים, לעבודת ה׳.
והנה קריאת שמע היא הזמן המתאים ביותר לעורר את האהבה והיראה, כי ברכות קריאת שמע מכינות את הלב לכך. בברכת "יוצר אור" מתבוננים בגדולת ה׳ שברא את העולם, ובברכת "אהבת עולם" מתבוננים באהבת ה׳ לישראל.
ומהשכם בבוקר, כשקם ממיטתו ואומר "מודה אני לפניך", כבר מתחיל להכין את לבו לקריאת שמע. וכל הברכות וההכנות שלפני קריאת שמע הן כמו מדרגות בסולם שעולה בהן עד שמגיע לפסגה — שהיא פסוק "שמע ישראל".
וצריך לומר את קריאת שמע באימה וביראה ברתת ובזיעה, כמו מי שעומד לפני המלך ומקבל עליו את מלכותו. ולא יאמר אותה בחטף ובמהירות, אלא בכוונה ובהתבוננות, מילה במילה.
ומסקנת הענין: שקריאת שמע היא זמן מיוחד בכל יום שבו האדם מחדש את קשרו עם ה׳, מקבל עליו עול מלכות שמים, ומעורר אהבה ויראה. ומי שמכוון בקריאת שמע כראוי — כל יומו נמשך מאור זה.