ואחר שנתבאר ענין קריאת שמע, צריך לבאר ענין התפילה שהיא עבודה שבלב. כי אמרו חז"ל: "איזו היא עבודה שבלב? זו תפילה". והתפילה אינה רק בקשת צרכים מה׳, אלא היא עליית הנפש מלמטה למעלה, מן הארציות אל הרוחניות.
וסדר התפילה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה הוא סדר של עליה מדרגה לדרגה: מתחילים בהודיות ושבחות (פסוקי דזמרה), עולים לברכות קריאת שמע (שבהן מתבוננים בגדולת ה׳), ומגיעים לשמונה עשרה שהיא עמידה לפני המלך.
ובשמונה עשרה, האדם עומד כעבד לפני רבו, ומבקש את צרכיו ומודה על טובותיו. ובשעה זו צריך לדעת לפני מי הוא עומד — לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ולהתמלא יראה ובושה.
והנה ענין התפילה קשור מאוד לעבודת הבינוני: כי בשעת התפילה, הנפש האלוקית מתעוררת ומתגברת על הנפש הבהמית. ודווקא בשעת התפילה יכול הבינוני להגיע למדרגות גבוהות של אהבה ויראה שאינו מגיע אליהן במשך היום.
ולכן חשוב מאוד להתפלל בכוונה ובהתבוננות, ולא למהר בתפילה. כי כל מילה בתפילה היא אבן טובה, וכשממהרים — מאבדים את האבנים הטובות. ואדמו"ר הזקן היה אומר שצריך להתפלל מתוך הספר, כדי שלא ידלג על מילים ולא ימהר.
ויש בתפילה שלשה שלבים של עבודה: הראשון — הכנעה, שהאדם מכיר בקטנותו ובשפלותו לפני ה׳. השני — הבדלה, שמבדיל בין קודש לחול ומפריד את נפשו מענייני העולם הזה. והשלישי — המתקה, שממתיק את הדינים ומעלה את כל הניצוצות לקדושה.
וכן יש בתפילה בחינת "רצוא ושוב" — שהנפש רצה ועולה למעלה בכיסופין לדבקות בה׳, ואחר כך שבה למטה כדי לקיים מצוות ולתקן את העולם. וזהו תנועה של עליה וירידה שחוזרת על עצמה בכל תפילה.
ומעלת התפילה שהיא פועלת גם למעלה: כי כשאדם מתפלל בכוונה, הוא מעורר אורות עליונים ופותח צינורות של שפע מלמעלה למטה. ולכן נקראת התפילה "סולם" — שהוא מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.
ומסקנת הענין: שהתפילה היא הזמן המרכזי של עבודת הלב, ובה האדם מתחבר עם ה׳ באופן הישיר ביותר. ומי שמתפלל כראוי — נפשו מיטהרת ומתעלה, והוא מקבל כוח לכל עבודת ה׳ שבמשך היום.