כתיב "נר ה׳ נשמת אדם" — שנשמת האדם היא כמו נר שה׳ הדליק בעולם הזה. ומה תפקידו של הנר? להאיר את החושך. כך תפקידה של הנשמה — להאיר את חושך העולם הזה באור הקדושה.
וביאור המשל: כמו שהנר מורכב מפתילה ושמן ואש — כך הנשמה מורכבת מגוף (פתילה), מנפש בהמית (שמן), ומנפש אלוקית (אש). וכשם שהנר מאיר על ידי ששורף את השמן דרך הפתילה — כך הנשמה מאירה על ידי שמעלה את כוחות הנפש הבהמית לקדושה דרך הגוף.
ויש בזה עומק: שדווקא על ידי שריפת השמן — דהיינו הפיכת כוחות הנפש הבהמית לקדושה — נוצר האור. ובלי השמן, האש אינה יכולה לדלוק. כך ללא הנפש הבהמית, הנפש האלוקית אינה יכולה לפעול בעולם הזה.
וזהו יתרון האור מן החושך: שדווקא כשהאור מאיר בתוך החושך, ערכו גדול יותר. נר הדולק בצהרי היום אינו נותן הרבה — אבל נר הדולק בחושך מאיר את כל החדר. כך הנשמה האלוקית — דווקא כשפועלת בתוך חושך העולם הזה, אורה גדול וחשוב יותר.
ומכאן לימוד גדול: שאין לברוח מן העולם הזה ומנסיונותיו, אלא אדרבה — לקבלם כהזדמנות להאיר. כל ניסיון שהאדם עומד בו, כל מצוה שמקיים בתוך חושך העולם הזה — מוסיף אור לעולם.
וכמאמר הזוהר הקדוש: כמה דאיהו חשוכא, כד אתהפך לנהורא, הא נהורא יתיר — שכאשר החושך מתהפך לאור, האור גדול יותר מאור רגיל. ולכן מי שהיה רחוק מה׳ וחזר בתשובה, אורו גדול ממי שתמיד היה קרוב.
וענין הנר שייך גם למצוות: כמו שנאמר "כי נר מצוה ותורה אור" — שכל מצוה היא כמו נר שמאיר, והתורה היא האור עצמו. ובכל מצוה שהאדם מקיים, הוא מדליק נר נוסף שמאיר את חושך העולם.
ומסקנת הענין: שכל יהודי הוא נר ה׳ בעולם הזה. ותפקידו להאיר — בתורה, במצוות, במעשים טובים ובכל דרכיו. ואפילו יהודי אחד שמאיר את אורו בעולם — הוא מגרש חושך רב, כמאמר חז"ל: מעט אור דוחה הרבה חושך.
וזהו שנאמר "נר ה׳ נשמת אדם, חופש כל חדרי בטן" — שהנשמה מאירה גם את החדרים הפנימיים והנסתרים ביותר, ומגלה אור גם במקומות שנדמה שאין בהם תקוה.