והנה ענין גדול ונורא שצריך להתבונן בו: שהשכינה הקדושה נמצאת בגלות. כמאמר חז"ל: בכל מקום שגלו ישראל — שכינה עמהם. וכן אמרו: כשישראל בצער — שכינה מה אומרת? קלני מראשי, קלני מזרועי.
ומהי השכינה? היא גילוי אלוקותו יתברך בעולם, בחינת המלכות דאצילות, שהיא השורש של כל הנשמות. וכאשר ישראל בגלות וחוטאים — השכינה יורדת עמהם לגלות, כביכול, וסובלת את סבלם.
וכיצד שייך לומר שהשכינה בגלות? הלא ה׳ הוא בכל מקום? אלא הענין הוא שגילוי האלוקות בעולם מוסתר ומצומצם. כשהמקדש היה קיים, השכינה הייתה בגילוי — וכולם ראו והרגישו את נוכחות ה׳. אבל בזמן הגלות, האור האלוקי מוסתר ונעלם, ואין הרגשת אלוקות בעולם.
ומענין זה צריך הבינוני לעורר בלבו רחמנות גדולה על השכינה הקדושה שנמצאת בגלות. כי כביכול, אין צער גדול מזה — שמלך מלכי המלכים נמצא בגלות בתוך הקליפות. וכשהאדם מרגיש צער זה, מתעוררת בו אהבה עצומה לה׳ ורצון לגאול את השכינה מגלותה.
וכיצד גואלים את השכינה מגלותה? על ידי תורה ומצוות. כי כל מצוה שאדם מקיים — ממשיכה אור אלוקי לעולם ומגלה את השכינה מעט. וכל עבירה — מוסיפה הסתרה ומרחיקה את גילוי השכינה. ולכן כל מעשה של האדם — לטוב או למוטב — משפיע על מצב השכינה בעולם.
וזהו ענין "כל ישראל ערבים זה בזה" — שלא רק מעשיו של האדם עצמו חשובים, אלא גם מה שגורם לאחרים. כשמקרב יהודי לתורה ומצוות — גואל חלק מן השכינה. וכשגורם לאחר לחטוא — מוסיף על גלות השכינה.
והנה ההתבוננות בגלות השכינה מעוררת דרגה מיוחדת של אהבת ה׳: לא אהבה של התענגות, אלא אהבה של רחמים. שהאדם רוצה לעזור כביכול לה׳ ולגאול את שכינתו. וזוהי מדרגה גבוהה מאוד באהבה.
וכן מתעורר רצון עז לביאת המשיח ולגאולה השלמה, שאז תצא השכינה מגלותה ותתגלה בכל תפארתה. וזהו שאנו מתפללים בכל יום: ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים.
ומסקנת הענין: שההתבוננות בגלות השכינה היא כלי חשוב בעבודת הבינוני — שמעוררת אהבה ורחמים, רצון לתיקון ולגאולה, ונותנת משמעות עמוקה לכל מצוה ומצוה שמקיים.