כתיב ביחזקאל הנביא: "והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר". ופירוש הדבר על פי פנימיות התורה: שלב האבן הוא הלב שנסתם ונאטם מחמת החטאים והתאוות, שאינו מרגיש שום רגש אלוקי. ולב בשר הוא הלב הפתוח והרגיש, שמרגיש את קרבת ה׳ ומתעורר באהבה ויראה.
והנה כל אדם מכיר בעצמו את ההרגשה של לב אבן: שלפעמים מתפלל ואינו מרגיש כלום, לומד תורה ולבו קר, מקיים מצוות מתוך הרגל ולא מתוך חיות. וזהו מצב של לב אבן — שהלב סתום ואינו מקבל את האור.
ומדוע נעשה הלב לאבן? מפני שהקליפות ותאוות הנפש הבהמית יצרו שכבה של אטימות סביב הלב. כל תאוה שהאדם נמשך אחריה — מוסיפה שכבה של אבן על הלב. וכל מחשבה זרה שמחזיק בה — מסתירה עוד מעט מן האור.
אך הבטחת הנביא היא שה׳ יסיר את לב האבן ויתן לב בשר. וכיצד? על ידי תשובה ועבודת ה׳. כי כשאדם שב בתשובה ומתחרט על חטאיו — הוא מסיר שכבה אחת של אבן. וכשמתפלל בכוונה — מסיר עוד שכבה. וכן בכל מצוה ומצוה.
ויש דרך מיוחדת להסיר את לב האבן: על ידי לימוד פנימיות התורה — קבלה וחסידות. כי פנימיות התורה היא "שמן" שמרכך את הלב ופותח אותו. וזהו שנאמר "כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן" — שהחכמה הפנימית יורדת מן הראש (שכל) אל הלב (מדות) ומרככת אותו.
ועוד דרך: שיעורר בעצמו רחמנות על נפשו. כי הנפש האלוקית כבולה בתוך לב אבן ואינה יכולה להתגלות — והלא היא בת מלך! וכשחש רחמים על נשמתו, הלב מתרכך מעצמו.
וכן על ידי שירה וניגון: שהניגון החסידי פועל על הלב ומרכך אותו, ופותח שערים שלא נפתחים על ידי שכל בלבד. ולכן היו רבותינו הקדושים מקפידים על ניגונים בעבודת ה׳.
והנה ההפיכה מלב אבן ללב בשר אינה קורית בבת אחת אלא בהדרגה. בכל יום שהאדם עובד את ה׳ — מתרכך לבו מעט. ולאורך זמן של עבודה מתמדת, הלב נעשה רך ופתוח, מרגיש ומתפעל מקדושה.
ומסקנת הענין: שאין להתייאש אם הלב מרגיש כאבן. כי ה׳ הבטיח שיסיר את לב האבן ויתן לב בשר. ועבודת האדם היא להתמיד בתורה ומצוות ותפילה ותשובה — ובוודאי יגיע אל המטרה.