ועתה יש לבאר ענין שמחת הנפש לעומק, שהיא שמחה פנימית ועמוקה שאינה תלויה בנסיבות חיצוניות אלא בהכרת האמת הפנימית של הנפש. שמחה זו היא שמחה של הנפש האלוקית בבוראה.
והנה מובן שהנפש האלוקית שמחה תמיד — כי היא חלק אלוק ממעל, ומצד עצמה אין לה שום סיבה לעצבות. כל העצבות באה מן הנפש הבהמית ומן הגוף, אבל הנפש האלוקית בעצמותה היא שמחה תמידית.
ולכן כשהאדם מצליח להתחבר עם נפשו האלוקית — הוא מרגיש שמחה עמוקה שאינה תלויה בשום דבר חיצוני. לא בבריאות ולא בעושר ולא בכבוד — אלא שמחה של עצם הקיום האלוקי שבתוכו.
וכיצד מתחברים עם שמחה זו? על ידי התבוננות: שיתבונן שהוא יהודי, שיש בו נשמה קדושה, שה׳ בחר בו ונתן לו תורה ומצוות. ואפילו אם חייו קשים ומלאים ניסיונות — מצד הנשמה הוא בן מלך, ויש לו אוצרות רוחניים שלא ניתן לגנוב אותם.
ועוד: שיתבונן שבכל רגע שהוא לומד תורה או מקיים מצוה — הוא מתאחד עם אין סוף ברוך הוא. ואין שמחה גדולה מזו — שנברא שפל ופשוט מתאחד עם בורא כל העולמות.
משל למה הדבר דומה? לעני מרוד שזכה להתקבל בארמון המלך ולשבת עם המלך על שולחנו. הלא ישמח שמחה עצומה אף שעדיין בגדיו בלויים ופניו מלוכלכים מן הדרך! כי השמחה אינה על מצבו החיצוני אלא על הזכות שנפלה בחלקו.
כך כל יהודי: אף שאינו שלם במעשיו ויש לו חטאים ופגמים — מכל מקום, זוכה הוא לעמוד לפני מלך מלכי המלכים בתפילה, ללמוד את תורתו, ולקיים מצוותיו. ושמחה זו מבטלת כל עצבות.
ויש להבחין בין שמחה של הוללות לשמחת הנפש: שמחה של הוללות היא רדודה וחולפת, ולאחריה באה ריקנות. אבל שמחת הנפש היא עמוקה ומתמידה, ונובעת ממקור שאינו נגמר.
ומסקנת הענין: ששמחת הנפש היא המצב הטבעי של הנפש האלוקית, ועלינו רק להסיר את המחסומים שמונעים ממנה להתגלות. וכשמצליחים בכך — שמחה עצומה ממלאת את כל הלב והנפש, ומתוכה עובדים את ה׳ בשלמות.