ועתה יש לבאר ענין התשובה שהיא דרך החיים לכל אדם, ובפרט לבינוני שכל ימיו בתשובה. ויש שני סוגי תשובה: תשובה תתאה (תשובה תחתונה) ותשובה עילאה (תשובה עליונה). ובפרק זה נעסוק בתשובה תתאה.
תשובה תתאה היא התשובה הפשוטה שמכירים בה רוב בני אדם: חרטה על העבר, וידוי בפה, וקבלה על העתיד שלא לחזור על החטא. וזו תשובה שכל אדם חייב בה כשחטא.
וביאור ענין התשובה התתאה לפי פנימיות התורה: כשאדם חוטא, נשמתו נפרדת כביכול ממקורה באלוקות, והאות של שם ה׳ שכנגד נפשו (נפש, רוח, נשמה — כנגד אותיות שם ה׳) נופלת בגלות בתוך הקליפות. והתשובה מחזירה את האות למקומה ומתקנת את הפגם.
ולכן נקראת תשובה "תשובה" — שהנשמה שבה ומחזירה את עצמה למקורה. וכמו שנאמר "ושב ורפא לו" — שהתשובה מרפאה את הפגם שנגרם בנשמה ובעולמות העליונים על ידי החטא.
וכיצד עושים תשובה תתאה? ראשית, חרטה אמיתית על מה שחטא. לא חרטה שטחית אלא חרטה מעומק הלב, שמרגיש כאב אמיתי על כך שפגם בנשמתו ונפרד מה׳. שנית, וידוי בפה — שיפרט את חטאיו ויתוודה עליהם לפני ה׳. שלישית, קבלה על העתיד — שיקבל על עצמו בכל תוקף שלא ישוב לחטא זה.
ויש להוסיף: שהתשובה צריכה להיות מתוך שמחה ולא מתוך עצבות. כי העצבות על החטא מביאה לייאוש, ואילו התשובה מתוך שמחה מביאה לתיקון אמיתי. ומהי השמחה? השמחה על כך שהקב"ה נתן לנו את מתנת התשובה ושתמיד אפשר לחזור.
וזהו שאמרו חז"ל: "גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד" — שהתשובה מגיעה למקום שאפילו מלאכים אינם יכולים להגיע. כי בכוח התשובה, האדם מחבר את התחתון ביותר עם העליון ביותר.
ועוד ענין בתשובה תתאה: שאינה צריכה להיות רק על חטאים ממשיים, אלא גם על חוסר שלמות בעבודת ה׳. כגון מי שהתפלל בלי כוונה, או למד בלי שימת לב, או קיים מצוה בלי שמחה — גם על אלו ראוי לשוב.
ומסקנת הענין: שתשובה תתאה היא חובה על כל אדם ובכל זמן, ואינה שמורה רק לעשרת ימי תשובה. כי כמאמר חז"ל: "שוב יום אחד לפני מיתתך" — ומפני שאדם אינו יודע מתי ימות, צריך לשוב בכל יום.