כתיב "דע את אלוקי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה". הרי שהידיעה קודמת לעבודה — שקודם צריך לדעת את ה׳ ואחר כך לעבדו. ומהי "ידיעת ה׳"? אינה ידיעה שכלית בלבד, אלא ידיעה שחודרת ללב ומשנה את האדם.
והנה הרמב"ם כתב שמצות עשה ראשונה היא לידע שיש שם מצוי ראשון. וביאר אדמו"ר הזקן שהידיעה הנדרשת אינה רק ידיעה שיש בורא, אלא ידיעה שה׳ הוא אין סוף ואין תכלה, ושאין עוד מלבדו.
וידיעה זו כוללת שני ענינים: ראשית — ידיעת גדולת ה׳, שהוא ברא שמים וארץ וכל צבאם בדבר אחד, ושכולם בטלים לפניו כשרגא בטהירא. שנית — ידיעת קרבת ה׳, שהוא נמצא בכל מקום ובכל זמן, ושאין מקום פנוי ממנו.
וההבדל בין ידיעה לאמונה: אמונה היא קבלה של דבר שלמעלה מן השכל — שמאמין אף שאינו מבין. וידיעה היא הבנה שכלית שחודרת ללב. וצריך את שניהם: אמונה בדברים שלמעלה מן השכל, וידיעה בדברים שהשכל יכול להשיג.
וכיצד מגיעים לידיעת ה׳? על ידי לימוד תורה, ובפרט לימוד פנימיות התורה שעוסקת באלוקות ובענין ייחוד ה׳. וכן על ידי התבוננות בבריאה — שמתוך ההתבוננות בחכמה שבבריאה מגיע להכרת הבורא.
ועוד: שידיעת ה׳ אינה מושגת בפעם אחת אלא היא דרך של חיים. בכל יום שלומד ומתבונן, מעמיק את ידיעתו ומגיע להבנה חדשה. וכמו מי ששותה ממעיין — שככל ששותה יותר, מגלה שהמעיין עמוק יותר.
והנה ידיעת ה׳ פועלת על האדם בשתי דרכים: מצד אחד, מגדילה את האהבה — כי ככל שמכיר יותר את גדולת ה׳, אוהבו יותר. ומצד שני, מגדילה את היראה — כי ככל שמכיר את רוממותו, ירא ממנו יותר.
וזהו שנאמר "דע את אלוקי אביך ועבדהו" — שהידיעה מביאה לעבודה. כי מי שיודע באמת את ה׳ — אינו יכול שלא לעבדו. הידיעה האמיתית מחייבת עבודה.
ומסקנת הענין: שידיעת ה׳ היא תכלית כל הלימוד וכל ההתבוננות. ואין לה גבול וסוף — כי ה׳ הוא אין סוף, וידיעתו אינסופית. ובכל מדרגה שמגיע אליה, מגלה שיש עוד ועוד לדעת.