והנה צריך לבאר ביחס שבין השכל למידות בנפש האדם, כי זהו מפתח חשוב להבנת עבודת הבינוני. כאמור, הנפש מורכבת מעשר ספירות — שלש שכליות (חכמה, בינה, דעת) ושבע מידות (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות).
והכלל הגדול הוא: שהשכל הוא "אב" והמידות הן "בנים". כלומר, שהמידות נולדות מן השכל. כשאדם מתבונן בדבר טוב — נולדת בלבו אהבה (חסד). כשמתבונן בדבר מפחיד — נולדת בלבו יראה (גבורה). וכן שאר המידות.
ומעתה מובן מדוע ההתבוננות כה חשובה: כי בלי התבוננות שכלית, אין המידות מתעוררות. ואם מתעוררות — הן מתעוררות באופן שטחי ומהיר, ואינן נשארות. אבל כשההתבוננות עמוקה — המידות שנולדות ממנה עמוקות וקיימות.
והנה הדעת היא המפתח שמחבר את השכל למידות. כי אפשר שאדם יבין בשכלו ענין גדול ובכל זאת לא יתפעל ממנו — מפני שחסרה לו הדעת, שהיא ההתקשרות וההרגשה העמוקה. ולכן אמרו: "אם אין דעת, הבדלה מנין?" — שבלי דעת אין חיבור בין השכל ללב.
ובעבודת הבינוני הדבר מתבטא כך: שהבינוני צריך להתבונן בגדולת ה׳ (חכמה ובינה) ולקשר את ההתבוננות ללבו (דעת), ואז מתעוררות בו אהבה ויראה (מידות) שמניעות אותו לקיום מצוות (מעשה).
ויש סדר מסוים בהתעוררות המידות: ראשית מתעוררת האהבה (חסד), ואחר כך היראה (גבורה), ואחר כך הרחמים (תפארת). וכל מידה כוללת את שאר המידות — שיש חסד שבגבורה וגבורה שבחסד וכו׳.
והנה ענין זה מבאר מדוע יש אנשים שמצד טבעם נוטים יותר לאהבה ויש שנוטים יותר ליראה: כי כל נשמה יש לה שורש בספירה מסוימת, ולפי שורשה כך נטייתה. מי ששורשו בחסד — נוטה לאהבה, ומי ששורשו בגבורה — נוטה ליראה.
אך עבודת האדם היא לפתח את כל המידות, לא רק את המידה הטבעית שלו. כי השלמות היא בכל עשר הספירות, ומי שחסרה לו מידה אחת — נפשו אינה שלמה.
ומסקנת הענין: שהשכל והמידות צריכים לפעול יחד בהרמוניה. השכל מנהיג את המידות, והמידות מביאות את השכל לידי מעשה. ובלי שיתוף פעולה ביניהם, העבודה חסרה.