והנה גם הנפש הבהמית שבישראל, שהיא מקליפת נוגה, יש בה גם כן עשר ספירות — שלש שכליות ושבע מדות. ומהן באות כל המדות הרעות שבאדם: כעס, גאוה, תאוה, ליצנות, ודומיהם. וכן ממנה באות כל המחשבות והדיבורים שאינם לה׳, וכל המעשים שאינם לשם שמים.
וביאור ענין קליפת נוגה: הנה ידוע שארבע קליפות ישנן, שלש קליפות הטמאות לגמרי, וקליפת נוגה. שלש הקליפות הטמאות הן רע גמור ואין בהן שום טוב כלל, ומהן באות נשמות אומות העולם ובעלי חיים הטמאים. אבל קליפת נוגה היא מעורבת טוב ורע — יש בה ניצוצות של קדושה המעורבים עם הרע, ולכן אפשר לבררה ולהעלותה לקדושה.
והנפש הבהמית שבישראל, שמקורה מקליפת נוגה, גם היא מעורבת טוב ורע. ולכן יש באדם מישראל כוחות טבעיים שאינם רעים מצד עצמם — כמו אהבת הבריות, רחמנות, נדיבות — שמקורם בניצוצות הטוב שבנפש הבהמית. אלא שכוחות אלו יכולים להתנהג גם לצד הרע, כגון אהבת עצמו יתירה, רחמנות על הגוף על חשבון הנשמה, ונדיבות לדברים של הבל.
ומשום כך כל עבודת האדם היא לברר את ניצוצות הקדושה שבנפשו הבהמית ולהעלותם לקדושה. וכיצד עושה זאת? על ידי שמשתמש בכוחות הטבעיים שלו לעבודת ה׳: את כוח האהבה — מפנה לאהבת ה׳. את כוח היראה — מפנה ליראת שמים. את כוח ההתפארות — מפנה להתפארות בתורה ומצוות. וכך מברר את הטוב מתוך הרע ומעלה אותו לקדושה.
וזהו שורש ענין האכילה והשתייה בקדושה: כשאדם אוכל ושותה לשם שמים, כדי שיהיה לו כוח לעבוד את ה׳, הרי הוא מברר את ניצוצות הקדושה שבמאכל ומעלה אותם לקדושה. כי בכל מאכל ומשקה שמותר באכילה יש ניצוצות של קדושה מקליפת נוגה, וכשהאדם אוכלם לשם שמים, הוא מעלה ניצוצות אלו.
אבל כשאדם אוכל ושותה לתאוותו בלבד, בלי שום כוונה לשם שמים — הרי הניצוצות יורדים לקליפות ומתעטפים בהם, ואין בזה שום תיקון. ולא עוד, אלא שהאדם עצמו נמשך אחר הקליפה ונעשה עבד לתאוותיו. וזהו ההבדל בין הבינוני לרשע: הבינוני אוכל ושותה ועושה כל צרכיו לשם שמים, ואילו הרשע נמשך אחר תאוותיו.
והנה יש להבין עומק הדבר: מדוע ברא הקב"ה נפש בהמית באדם? הלא טוב היה יותר שיהיה האדם כולו קודש, בלי שום נפש בהמית ויצר הרע? אלא הענין הוא, שכל תכלית הבריאה היא "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים", כלומר שהקדושה תתגלה דווקא במקום הנמוך ביותר. ולכן ברא הקב"ה את הנפש הבהמית, כדי שהאדם יתגבר עליה ויהפכה לקדושה, ובזה ייעשה לו דירה בתחתונים.
ומכאן נובע עיקר גדול בעבודת ה׳: שאין הכוונה לשבור את הנפש הבהמית ולדכא אותה, אלא לבררה ולהעלותה. כי הנפש הבהמית יש בה כוחות עצומים — כוח החיוּת, כוח הרצון, כוח ההתלהבות — וכשכוחות אלו מתהפכים לקדושה, הם מוסיפים עוצמה אדירה לעבודת ה׳. וזהו שאמרו חכמינו ז"ל: "ואהבת את ה׳ אלהיך בכל לבבך — בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע".
ולכן הצדיק הגמור, שהפך את כל נפשו הבהמית לקדושה, הוא במדרגה גבוהה יותר מן המלאכים. כי המלאכים הם קודש מתחילתם ואין להם ניסיון ומלחמה, אבל הצדיק, שנלחם בנפשו הבהמית והפכה לקדושה, עשה דבר שלא יכול להיעשות אלא בעולם הזה — דירה בתחתונים.
ומעתה מובן מדוע הנפש הבהמית נקראת "נפש" ולא "יצר" בלבד: כי היא ישות שלמה עם עשר ספירות ושלשה לבושים, ממש כמו הנפש האלוקית. ההבדל הוא במקורה — שהנפש האלוקית מקורה בקדושה, והנפש הבהמית מקורה בקליפת נוגה. אבל במבנה ובכוחות הן שוות, ולכן המלחמה ביניהן היא מלחמה אמיתית בין שתי ישויות שלמות.