ואחר שנתבאר שתכלית הכל היא מעשה המצוות, צריך לבאר ענין כוונת המצוות — האם המעשה לבדו מספיק, או שצריך גם כוונה? ומה היא הכוונה הנדרשת?
הנה דעת חז"ל ברורה: מצוות צריכות כוונה. כלומר, צריך לכוון שמקיים את המצוה מפני שה׳ ציווה עליה. ובלי כוונה זו, המצוה אינה שלמה. אמנם יש מחלוקת בפוסקים אם בדיעבד יצא ידי חובה בלי כוונה, אך לכתחילה ודאי צריך כוונה.
והנה יש שני סוגי כוונה: כוונה פשוטה — שמכוון שמקיים מצות ה׳, וכוונה עמוקה — שמכוון להמשיך אור אלוקי לעולמות ולעשות ייחוד עליון. הכוונה הפשוטה נדרשת מכל אדם, והכוונה העמוקה שייכת למי שבקי בסודות התורה.
ועיקר הכוונה הנדרשת מכל אדם היא: שידע ויכוון שמקיים את המצוה מפני שכך ציווה הבורא יתברך, ושרצונו לעשות נחת רוח לפני ה׳. וכוונה זו היא בידו של כל אדם, ואינה צריכה חכמה מיוחדת.
והנה גם הכוונה של אהבה ויראה נכללת בכוונת המצוות: שכל מצוה שמקיים מתוך אהבת ה׳ ויראתו — כוונתה שלמה. ולכן חשוב לעורר אהבה ויראה לפני קיום המצוה, ולא רק לעשות את המעשה בלבד.
אך אדמו"ר הזקן מדגיש: שאף שהכוונה חשובה מאוד, אין לזלזל במעשה בגלל חוסר כוונה. כלומר, אם אין לאדם כוונה שלמה — יקיים את המצוה בכל זאת, כי המעשה לבדו גם הוא חשוב וממשיך אור אלוקי.
וזהו שאמרו חז"ל: "מתוך שלא לשמה בא לשמה" — שאם אדם מקיים מצוות גם בלי כוונה שלמה, מתוך הרגל ומתוך עשייה, יבוא בסוף גם לכוונה. כי המעשה עצמו מטהר את הנפש ומכין אותה לקבל כוונה.
ועוד ענין: שהכוונה צריכה להיות מכוונת לשם שמים ולא לשם כבוד או תועלת אישית. וזהו "לשמה" — לשם המצוה עצמה ולשם ה׳ שציווה אותה, ולא לשום פנייה אחרת.
ומסקנת הענין: שכוונת המצוות היא חלק חשוב מעבודת ה׳, אך אינה מחליפה את המעשה. העיקר הוא לקיים את המצוה בפועל, ולהוסיף עליה כוונה כפי יכולתו. ובמשך הזמן, ככל שעובד על עצמו, כוונתו הולכת ומשתפרת.