כתיב "כי נר מצוה ותורה אור". ויש להבין את ההבדל בין נר לאור, ואת היחס בין המצוות לתורה. הנר הוא כלי שמכיל אור, והאור הוא ההארה עצמה. כך המצוה היא הכלי, והתורה היא האור.
וביאור הדבר: כשאדם מקיים מצוה, הוא יוצר כלי — נר — שמסוגל להכיל אור אלוקי. המצוה המעשית עצמה היא הפתילה והשמן, שמכינים את הכלי לקבל אור. והתורה שלומד — היא האור שממלא את הכלי.
ומעתה מובן מדוע צריך גם מצוות וגם תורה: כי בלי מצוות אין כלי לקבל את אור התורה, ובלי תורה אין אור למלא את כלי המצוות. שניהם יחד — מצוות ותורה — יוצרים נר שמאיר.
והנה מעלת התורה על המצוות: שהתורה היא אור — דבר רוחני ועליון, ואילו המצוות הן נר — כלי גשמי שמכיל אור. אבל מעלת המצוות על התורה: שדווקא הכלי הגשמי הוא שמגלה את האור בעולם הזה.
וזהו שאמרו חז"ל: "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" — שהתורה גדולה כי היא מביאה למעשה המצוות. כלומר, עיקר מעלת התורה הוא בכך שהיא מובילה לקיום מצוות בפועל.
ואמנם גם לימוד התורה לשמו הוא מצוה עצומה, כי בשעת הלימוד האדם מתאחד עם חכמתו ורצונו של ה׳. וכמאמר חז"ל: "ותלמוד תורה כנגד כולם" — שמצות תלמוד תורה שקולה כנגד כל המצוות.
וזהו שנמשל התורה לאור: כי כשם שהאור מגלה את הנסתר ומראה את הדרך — כך התורה מגלה את האמת ומראה את דרך ה׳. ומי שלומד תורה — נפתחים עיניו ורואה את העולם באור חדש.
ומי שיש לו תורה בלי מצוות — כמי שיש לו אור בלי נר, שאינו יכול להחזיקו. ומי שיש לו מצוות בלי תורה — כמי שיש לו נר בלי אור, שאינו מאיר. וצריך שניהם יחד.
ומסקנת הענין: שהתורה והמצוות הם שני חלקים של שלמות אחת — כנר ואור שיוצרים יחד אור מאיר. ועל כל אדם ללמוד תורה ולקיים מצוות, ולא להסתפק באחד מהם בלבד.