ועתה יש לדון בענין מצוות שנעשו בלי כוונה — האם יש בהן ערך? כי יש הטוענים שמצוה בלי כוונה אינה שווה כלום, ואחרים סוברים שהמעשה לבדו חשוב. ודעת אדמו"ר הזקן היא שהמעשה חשוב גם בלי כוונה, אך אינו שלם.
וביאור הדבר: כשאדם מניח תפילין בלי כוונה, המעשה עצמו ממשיך אור אלוקי לזרועו ולראשו, כי כך גזר ה׳ שעל ידי הנחת תפילין ייעשה תיקון עליון. אלא שבלי כוונה, האור שנמשך הוא "מקיף" בלבד — מקיף את האדם מבחוץ ואינו חודר לפנימיותו.
אבל כשמניח תפילין בכוונה — האור חודר לפנימיותו ומשנה אותו. וזהו ההבדל בין אור מקיף לאור פנימי: אור מקיף שומר על האדם מבחוץ, ואור פנימי משנה אותו מבפנים.
ולכן מי שמקיים מצוות בלי כוונה לאורך זמן — מצטבר סביבו אור מקיף גדול, שבסופו של דבר חודר פנימה ומביא אותו לכוונה. וזהו "מתוך שלא לשמה בא לשמה" — שהאור המקיף שמצטבר מן המעשים, מביא בסוף לכוונה פנימית.
ומכאן נלמד שאסור לזלזל במצוות שנעשות מתוך הרגל או בלי כוונה מספקת. כי כל מעשה של מצוה — גם בלי כוונה — ממשיך קדושה ומוסיף אור. וכמאמר חז"ל: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה".
אמנם יחד עם זאת, צריך להשתדל בכל כוחו להוסיף כוונה למעשיו. כי מצוה עם כוונה שלמה שווה הרבה יותר ממצוה בלי כוונה — כמו ההבדל בין נר שדולק לנר שכבוי.
ומעשית, כיצד מוסיפים כוונה? על ידי שלפני כל מצוה עוצרים לרגע וחושבים: "הנני עושה מצוה זו מפני שה׳ ציווה עלי". רגע קט של מחשבה זו מוסיף כוונה ומעלה את המצוה.
ועוד: על ידי לימוד ההלכות והטעמים של כל מצוה. כי מי שיודע מה המצוה עושה ומה היא ממשיכה — מקיים אותה בכוונה גדולה יותר.
ומסקנת הענין: שהמעשה הוא העיקר והכוונה היא השלמות. ויש לקיים מצוות בכל מקרה — גם בלי כוונה שלמה — ולהוסיף כוונה כפי היכולת. ובמשך הזמן, הכוונה הולכת ומשתפרת.