ומן המצוות המעשיות שיש להרחיב בהן, מצות הצדקה היא מן החשובות ביותר. כמאמר חז"ל: "שקולה צדקה כנגד כל המצוות". ומדוע? כי הצדקה ממשיכה אור אלוקי לא רק לנותן אלא גם למקבל ולעולם כולו.
וביאור ענין הצדקה על פי פנימיות התורה: כשאדם נותן צדקה, הוא ממשיך את מידת החסד העליון לעולם. כי כסף הוא "חסד" — בגימטריא, "כסף" שווה "חסד" — ועל ידי נתינת כסף לצדקה, ממשיך חסד עליון.
ועוד: שהצדקה היא בחינת מסירות נפש. כי כסף הוא דם האדם — שעמל ויגע להרוויחו. וכשנותן מכספו לזולת, הרי הוא נותן מחייו ומכוחו. ולכן אמרו חז"ל שצדקה מכפרת כקרבן.
והנה מעלת הצדקה שהיא מצוה שאינה תלויה בזמן ובמקום — שבכל עת ובכל מקום אפשר לתת צדקה. ואינה תלויה בחכמה ובלימוד — שגם עם הארץ יכול לתת צדקה. ולכן היא מצוה ששייכת לכל אדם בכל מצב.
וכמה צריך לתת לצדקה? אמרו חז"ל שמעשר — עשירית מהכנסותיו — הוא החובה המינימלית, וחומש — חמישית — היא מידת חסידות. ואין לתת יותר מחומש, שלא יצטרך בעצמו לבריות.
ויש ענין מיוחד בצדקה: שכל פרוטה ופרוטה נחשבת למצוה בפני עצמה. ולכן עדיף לתת פרוטה אחת בכל יום מאשר סכום גדול פעם בשנה — כי בכל נתינה יש מצוה נפרדת.
וענין הצדקה קשור גם לאהבת ישראל: שכשנותן צדקה לזולת, הוא מראה שאכפת לו מחברו ושרואה בו אח. ובזה מקיים "ואהבת לרעך כמוך" במעשה ממש.
ועוד מעלת הצדקה: שמקרבת את הגאולה, כמאמר חז"ל "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה". כי הצדקה ממשיכה חסד עליון לעולם, והגאולה היא גילוי החסד האלוקי בשלמותו.
ומסקנת הענין: שמצות הצדקה היא מצוה כוללת שממשיכה אור לנותן, למקבל ולעולם כולו. ועל כל אדם להרגיל עצמו בנתינת צדקה בכל יום, ובזה ממשיך חסד ורחמים לכל העולם.