והנה ענין גדול בתורת הקבלה והחסידות הוא "אתערותא דלתתא" — התעוררות מלמטה. כלומר, שעבודת האדם למטה מעוררת התעוררות למעלה, ועל ידי מעשיו הוא פועל בעולמות העליונים.
וביאור הדבר: הקב"ה ברא את העולם באופן שהתחתון צריך לעורר את העליון. כלומר, שהאור האלוקי אינו יורד מלמעלה מאליו, אלא צריך "כלי" שיקבלו — ואותם כלים נעשים על ידי עבודת האדם למטה.
וזהו שאמרו חז"ל: "אתערותא דלתתא מעוררת אתערותא דלעילא" — שכל מעשה טוב שהאדם עושה למטה, מעורר שפע ואור מלמעלה. כמשל הצינור — שכשפותחים את הברז למטה, המים זורמים מלמעלה.
ומכאן שלכל מעשה של האדם יש השפעה קוסמית: לא רק על עצמו ועל סביבתו הקרובה, אלא על כל העולמות. כשיהודי מתפלל — הוא מעורר אורות בכל העולמות. כשנותן צדקה — ממשיך חסד לכל הבריאה. כשלומד תורה — מוסיף חכמה בכל העולמות.
ובזה מתבאר גודל אחריותו של האדם: שאינו רק פרט בעולם, אלא חלק מערכת שלמה שמשפיעה ומושפעת. וכל מעשה שלו — לטוב או למוטב — פועל בכל העולמות.
וזהו שנאמר "בכל דרכיך דעהו" — שגם בדרכי החולין ובעסקי היום-יום, צריך האדם לזכור שמעשיו משפיעים על העולמות. ולכן גם מעשה קטן לכאורה — כמו ברכה על מאכל או אמירת "ברוך השם" — פועל פעולות גדולות למעלה.
והנה אתערותא דלתתא אינה רק במעשה, אלא גם במחשבה ובדיבור. כל מחשבה טובה שחושב האדם — מעוררת אור למעלה. וכל דיבור של תורה ותפילה — מעורר דיבור עליון.
ולכן אמרו חז"ל: "הקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים" — שהקב"ה כביכול מצפה שהאדם יעורר אותו מלמטה, כי כך תיקן את סדר הבריאה. ובלי התעוררות מלמטה, אין התגלות מלמעלה.
ומסקנת הענין: שכל אדם מישראל הוא שותף לבורא בבריאת העולם. כי על ידי עבודתו הוא ממשיך אור ושפע וחיות לכל העולמות. ואין מעשה קטן שאינו חשוב — כי כל מעשה מעורר אתערותא דלעילא.