אמרו חז"ל בזוהר הקדוש: "בשעתא דנחית קודשא בריך הוא לגלותא — שכינתא בעפרא" — כשירד הקב"ה לגלות, השכינה בעפר. ופירוש הדבר שבזמן הגלות, האור האלוקי ירד למקום הנמוך ביותר ונמצא כמכוסה בעפר.
והנה ענין "שכינתא בעפרא" יש לו משמעות כפולה: מצד אחד, זהו צער גדול — שהשכינה הקדושה שרויה בעפר ובצער. ומצד שני, יש בזה תקוה גדולה — שדווקא מן העפר יצמח אור חדש.
כי כתיב "קומי אורי כי בא אורך" — שדווקא מתוך הישיבה בעפר, קמה השכינה ומאירה אור חדש. וכמשל הזרע שנטמן בעפר ומרקיב, ודווקא מתוך ריקבונו צומח עץ גדול ומפואר.
ובעבודת האדם, "שכינתא בעפרא" מתבטא בכך שלפעמים אדם מרגיש שהוא בנקודה הנמוכה ביותר — ריחוק מה׳, חוסר השראה, תחושת ריקנות. ובמצב כזה עליו לדעת שדווקא משם יכולה לצמוח התעוררות חדשה.
וזהו סוד התשובה: שדווקא מן הנפילה הגדולה ביותר באה העליה הגדולה ביותר. כי כשאדם נמצא בתחתית ומתעורר משם — כוח ההתעוררות שלו חזק יותר ממי שלא ירד כלל.
והנה בזמן הגלות, תפקידנו להרים את השכינה מעפרה. כיצד? על ידי תורה ומצוות ותפילה ומעשים טובים. כל מצוה שמקיימים — מרימה את השכינה מעט. וכל תפילה — מנחמת את השכינה בגלותה.
וכשתשלם העבודה ויצטברו מספיק מצוות ומעשים טובים — תקום השכינה מעפרה ותתגלה בכל תפארתה. וזוהי הגאולה השלמה שאנו מצפים לה בכל יום.
ומענין זה נלמד מוסר השכל: שאין להתייאש אף כשנמצאים בנקודה הנמוכה ביותר. כי דווקא משם מתחילה העליה. וכמאמר חז"ל: "ישועת ה׳ כהרף עין" — שהישועה יכולה לבוא ברגע אחד.
ומסקנת הענין: שגם בחושך הגדול ביותר, השכינה נמצאת — אלא שהיא בעפר. ותפקידנו לגלות אותה ולהרים אותה, על ידי עבודתנו בתורה ומצוות. ודווקא מתוך העפר יזרח האור הגדול ביותר.