ואם יפול על לב הבינוני הרהור תאוה או מחשבה זרה בשעת התפילה או בשעת לימוד התורה — אל יתייאש ואל יחשוב שנפל ממדרגתו. אדרבה, זהו סימן שהוא בינוני ולא צדיק, כי הצדיק אין לו הרהורים רעים כלל. והבינוני, שהרע עדיין קיים בנפשו הבהמית, טבעי הדבר שיעלו בו הרהורים ומחשבות זרות מצד הנפש הבהמית.
וכשעולה בו הרהור רע, עליו לדחותו מיד בשתי ידיים ולא להתעסק עמו כלל. ולא יפול בדעתו ויעצב על כך, כי העצבות עצמה היא מעצת היצר הרע, שרוצה להפילו מעבודתו. אלא יסיח דעתו מן ההרהור הרע ויחזור מיד לעבודתו — לתפילה או ללימוד — כאילו לא קרה דבר.
וזהו שנאמר "ולבי חלל בקרבי" דווקא בצדיק ולא בבינוני. כי הבינוני אין לבו חלל מן הרע, אלא שהרע מתעורר בו תמיד והוא דוחהו ומגרשו. וזוהי מלחמה תמידית שאינה פוסקת לעולם, כל ימי חיי הבינוני בעולם הזה. ואף על פי שלכאורה זה קשה ומפרך — הנה זהו עיקר עבודת ה׳ ותכלית ירידת הנשמה לעולם הזה.
ולכן אמרו חז"ל על הבינוני שהוא "כל ימיו בתשובה". אין הכוונה שחטא ושב, חס ושלום, אלא שכל רגע ורגע הוא שב מן ההרהורים הרעים שעולים בו מצד הנפש הבהמית. כל דחייה של הרהור רע היא בבחינת תשובה, שהאדם שב ומחזיר את מחשבתו לקדושה.
והנה כמה עצות נתנו לנו חכמינו ז"ל והאריז"ל להתגבר על ההרהורים הרעים. הראשונה והעיקרית היא שלא להתייחס אליהם כלל — לא ללחום בהם ישירות, שכן כל מלחמה ישירה עם ההרהור הרע נותנת לו כוח. אלא להסיח את הדעת ממנו לגמרי, כמו שאומרים לנפש הבהמית: "אינני רוצה לדבר איתך כלל, לא לטוב ולא לרע".
והעצה השנייה היא לעורר רחמים על הניצוץ האלוקי שבנפשו שירד לגלות בתוך הנפש הבהמית. כי כשאדם חש רחמים על נשמתו, הוא מתעורר באהבת ה׳ ובתשוקה לדבקות, וממילא ההרהורים הרעים נדחים מאליהם.
והעצה השלישית היא להתבונן כי הקב"ה עצמו עומד עליו ומביט בו ובוחן כליותיו ולבו — "אם עובדו כראוי". וכשיתבונן בזה, תיפול עליו יראה גדולה ויתבייש מלחשוב מחשבות רעות לפני מלך מלכי המלכים.
ועוד ענין עמוק בתשובת הבינוני: שהבינוני צריך לדעת שאפילו בשעה שנופלים עליו הרהורים רעים, אין זה אומר שהוא רשע. כי ההרהורים הרעים באים מן הנפש הבהמית ולא מן הנפש האלוקית, ואין הם חלק ממנו האמיתי. ולכן אמרו חז"ל: "הרהורי עבירה קשים מעבירה" — דווקא אצל הצדיק שאין לו הרהורים, ואם באו לו הרי זה חמור. אבל אצל הבינוני, שטבעו שיהיו לו הרהורים, אין זה חמור כל כך, ובלבד שידחה אותם מיד.
ומכל מקום, אף שהבינוני אינו צריך להצטער על ההרהורים הרעים שעולים בו — מכל מקום צריך הוא להצטער על כך שעדיין לא הגיע למדרגת הצדיק, שאין לו הרהורים כלל. ועצבות זו אינה עצבות מזיקה, אלא מרירות שמביאה לשמחה — כי מתוך שמרגיש את מרחקו מה׳, הוא מתעורר בתשוקה גדולה יותר להתקרב אליו.