והנה אחר שנתבאר ענין מלחמת הבינוני ביצרו, צריך לבאר ענין השמחה שבעבודת ה׳ שהיא יסוד גדול בתורת החסידות. כי בלי שמחה אי אפשר לעבוד את ה׳ כראוי, כמו שכתוב עבדו את ה׳ בשמחה בואו לפניו ברננה. ואמרו חז"ל: אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה.
ולכאורה קשה: כיצד יהיה הבינוני בשמחה, והלא הוא נתון במלחמה תמידית עם יצרו ובלבו מתרוצצים הרהורים רעים שמפריעים לעבודתו? אלא שמחת הבינוני אינה מבוססת על הרגשת שלמות, אלא על ידיעת האמת שגם במצבו הנוכחי הוא עושה נחת רוח לבוראו.
כי כאשר הבינוני מתבונן שמעשיו שלמים, שמקיים תורה ומצוות בשלמות, ושהנפש האלוקית שלו שולטת על הנפש הבהמית במעשה דיבור ומחשבה — הרי יש לו על מה לשמוח. אמנם אין לבו שלם כצדיק, אבל מעשיו שלמים וזהו העיקר.
ועוד סיבה לשמחה: שיתבונן הבינוני כי אף שהרע קיים בו, הרי הקב"ה שמח במלחמתו ובנצחונותיו. כל פעם שדוחה הרהור רע, כל פעם שמתגבר על תאוה, כל פעם שבוחר בטוב — הקב"ה שמח בו שמחה עצומה.
ושמחה זו צריך הבינוני לעורר בעצמו בפרט בשעת התפילה ולימוד התורה. ואף בכל משך היום כשעולה בו מחשבת עצבות על מצבו הרוחני, ידחה אותה ויחשוב: הנה ה׳ מלך ה׳ מלך ה׳ ימלוך לעולם ועד ואני עבדו ומשרתו ומקיים רצונו בכל יכולתי.
ועוד עצה חשובה לשמחה: שיתבונן בגודל מעלת נשמתו שהיא חלק אלוק ממעל ממש. ואפילו אם נדמה לו שהוא רחוק מה׳, ידע שבאמת נשמתו קשורה בקשר עצמי לבורא עולם ואין שום חטא ושום מחסום שיכול לנתק את הקשר הזה.
ויש להבחין בין עצבות למרירות: עצבות היא כבדות ועצלות שהאדם שוקע בתוך עצמו ומאבד את כוחו לפעול. זוהי מידה רעה שמן הנפש הבהמית. אבל מרירות היא ההרגשה של כיסופין להתקרב לה׳ — וזו מידה טובה שמביאה לשמחה אמיתית.
כי דווקא מתוך המרירות על ריחוקו מה׳, מתעוררת בו שמחה גדולה כשזוכר שה׳ קרוב אליו תמיד ושכי קרוב אליך הדבר מאד. וכן מתוך המרירות מתעוררת בו תשוקה עזה לדבקות בה׳, ותשוקה זו מביאה לשמחה עמוקה.
ומסקנת הענין: שמחת הבינוני מורכבת משתי בחינות — שמחה על מעשיו הטובים ועל מלחמתו המוצלחת, ושמחה עליונה יותר מהידיעה שנשמתו חלק אלוק ממעל ושקרוב ה׳ לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת.