דע כי יסוד הדת ועמוד העבודה הוא ייחוד ה' יתברך, והוא שיאמין האדם בלבו אמונה שלמה שיש אלוה אחד שברא את כל הנבראים, והוא לבדו מנהיג את העולם ומשגיח על כל יצוריו. ואין ייחוד זה שלם אלא כשיהיה בלב ובשכל, לא רק על הלשון בלבד, כי ייחוד הלשון בלא ייחוד הלב כגוף בלא נשמה.
וענין הייחוד הוא שהאדם יבין וידע שהבורא יתברך הוא אחד אמיתי, שאין אחדותו דומה לשום אחדות אחרת הנמצאת בעולם. כי כל אחד שבנמצאים הוא אחד מצד ורבים מצדדים אחרים — הגוף הוא אחד אבל מורכב מחלקים רבים, ומספר האחד אף הוא תחילת הריבוי — אבל אחדותו יתברך היא אחדות אמיתית מוחלטת שאין בה שום ריבוי ושום הרכבה כלל.
והראיה על אחדותו יתברך באה מדרך השכל ומדרך הכתוב. מדרך השכל: שאילו היו שני אלוהות או יותר, היה צריך שיהיה ביניהם דבר משותף — שבו הם דומים זה לזה — ודבר מבדיל — שבו הם שונים זה מזה. ואם כן, כל אחד מהם היה מורכב משני דברים, והמורכב צריך למרכיב, ומי שצריך לזולתו אינו אלוה. הרי שבהכרח אין אלוה אלא אחד.
ועוד ראיה: שאילו היו שני אלוהות, היתה רשותו של כל אחד מהם מוגבלת ברשותו של השני, ומי שרשותו מוגבלת אינו בעל יכולת מוחלטת, ומי שאינו בעל יכולת מוחלטת אינו ראוי להיקרא אלוה. ואילו היו שני כוחות שווים ומנוגדים, לא היה העולם יכול להתקיים כלל, כי זה בונה וזה סותר, ולא יצא דבר שלם לעולם.
ומדרך הכתוב: הרי אמרה התורה "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", ונאמר "וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד", ונאמר "ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי". וכל הכתובים האלה מעידים על אחדותו המוחלטת יתברך, שאין שותף עמו ואין דומה לו.
ודע כי ייחוד ה' אינו רק שלילת ריבוי האלוהות, אלא גם שלילת כל מיני ההרכבה מעצמותו יתברך. כי הבורא אינו גוף ולא כוח בגוף, אין לו צורה ולא דמות, אין לו תחילה ואין לו סוף, אינו משתנה ואינו מתפעל, ואין שום נברא דומה לו בשום פנים ואופן. וכל התארים שאנו מתארים אותו בהם — כגון חכם, רחום, גיבור — אינם מוסיפים על עצמותו דבר, אלא הם ביטויים שאנו משתמשים בהם כדי שנוכל להבין מעט מפעולותיו.
וחובת האדם בייחוד היא שיתבונן בדבר הזה עד שיקבע בלבו אמונה שלמה ואיתנה באחדות הבורא, ושלא ישאיר בנפשו שום ספק ושום שאלה בענין זה. ולא יסתפק בקבלת הדבר מאבותיו ומורשת אבות, אלא ישתדל להבין אותו בשכלו ככל יכולתו, כי האמונה שבאה מן השכל חזקה ואיתנה יותר מן האמונה שבאה מן הקבלה בלבד.
ואף על פי שהשכל האנושי מוגבל ואינו יכול להשיג את מהות הבורא, מכל מקום חייב האדם להשתמש בשכלו ככל יכולתו כדי להגיע אל ההכרה הנכונה. כי הבורא יתברך נתן לנו את השכל כדי שנשתמש בו, ומי שאינו משתמש בשכלו בענין הייחוד הרי הוא כמי שיש לו עיניים ואינו פוקח אותן.
ודע כי ייחוד ה' הוא היסוד שעליו נבנים כל השערים הבאים אחריו בספר זה. כי מי שאינו מאמין באחדות ה' אמונה שלמה, לא יוכל לבטוח בו, ולא יוכל לעבדו באמת, ולא יוכל לאהבו אהבה שלמה. ולפיכך הקדמנו שער זה לכל השערים, כי הוא השורש והיסוד לכל בניין עבודת ה'.
ולסיום שער זה, נאמר כי על האדם להיות תמיד ער ונזהר בענין הייחוד, ולא יניח לדברי העולם הזה ולטרדותיו להסיח את דעתו מן האמת הגדולה הזאת. ובכל יום ובכל שעה יחדש בלבו את הידיעה שה' אחד ואין זולתו, ויכוון בקריאת שמע ישראל בכל לבו ובכל נפשו, כי ייחוד ה' הוא נשמת כל העבודה ועיקר כל התורה.