אחר שביארנו את כל השערים הקודמים, הגענו אל השער העליון והנעלה מכולם — שער אהבת ה' יתברך. כי אהבת ה' היא פסגת העבודה ותכלית כל המדרגות שעלינו בהן עד הנה. כל השערים הקודמים — הייחוד, הבחינה, העבודה, הביטחון, ייחוד המעשה, הכניעה, התשובה, חשבון הנפש והפרישות — כולם מדרגות שמובילות אל המדרגה הזאת, שהיא האהבה האמיתית לבורא יתברך.
וענין אהבת ה' הוא שתהיה נפש האדם כלה ונכספת להתקרב אל הבורא יתברך, ושלא ימצא מנוח ושמחה אלא בעבודתו ובהתקרבות אליו. כמו שהאוהב אינו מוצא מנוח אלא בקרבת אהובו, כך האוהב את ה' אינו מוצא שמחה אמיתית אלא בעבודת ה' ובדבקות בו. וזהו שאמר דוד המלך "כאיל תערוג על אפיקי מים, כן נפשי תערוג אליך אלהים. צמאה נפשי לאלהים, לאל חי".
ודע כי אהבת ה' אינה באה בבת אחת, אלא היא פרי של עבודה ארוכה ומתמדת. כי כדי לאהוב את ה' צריך האדם קודם כל להכיר אותו — להכיר את גדולתו, את חכמתו, את חסדיו ואת טובו. ומי שאינו מכיר את הבורא, אינו יכול לאהבו, כשם שאי אפשר לאהוב מי שאינך מכיר. ולפיכך הקדמנו את שערי הייחוד והבחינה, שהם יסודות ההכרה.
ומסימני אהבת ה' האמיתית: שיעדיף האדם את רצון ה' על רצונו שלו, שלא יבקש מן העולם אלא מה שמקרבו אל ה', שיהיה שמח כשעושה רצון ה' ועצוב כשנמנע ממנו, שלשונו לא תחדל מלהזכיר את ה' ומלהללו, ושכל מחשבותיו ורצונותיו יהיו מכוונים אליו יתברך.
ועוד מסימני האהבה: שהאוהב את ה' אוהב את כל מה שה' אוהב ושונא את כל מה שה' שונא. אוהב את התורה ואת המצוות, אוהב את הצדיקים ואת עושי הטוב, ושונא את הרשעה ואת העוול. ואהבתו לה' גורמת לו לאהוב את כל ברואיו, שהרי הם יצירי כפיו של הקדוש ברוך הוא.
והדרך להגיע לאהבת ה' עוברת בכל המדרגות שביארנו בשערים הקודמים: כי מתוך ייחוד ה' בלב יבין האדם שאין ראוי לאהוב אלא אותו, ומתוך בחינת הבריאה יכיר את חכמתו וגדולתו, ומתוך עבודת ה' יתקרב אליו, ומתוך הביטחון ישליך יהבו עליו, ומתוך ייחוד המעשה יטהר את כוונותיו, ומתוך הכניעה ייכנע לפניו, ומתוך התשובה יטהר מחטאיו, ומתוך חשבון הנפש ידע את מצבו, ומתוך הפרישות ישחרר את לבו — ואז יהיה מוכן לאהבה האמיתית.
ודע כי אהבת ה' מתבטאת בכמה מדרגות: המדרגה הראשונה היא אהבה הבאה מהכרת הטוב — שהאדם אוהב את ה' מפני שמכיר בכל הטוב שגמל עמו. המדרגה השנייה היא אהבה הבאה מהכרת הגדולה — שהאדם אוהב את ה' מפני שמכיר בגדולתו ובשלמותו. והמדרגה השלישית והעליונה היא אהבה שאין לה סיבה — שהאדם אוהב את ה' אהבה מוחלטת, לא בגלל הטוב שמקבל ולא בגלל שום דבר אחר, אלא מפני שהוא ה' ואין זולתו.
ומי שזכה למדרגת אהבת ה', חייו הם חיים של שמחה ואושר פנימי עמוק, שאינו תלוי בשום דבר חיצוני. בין עשיר ובין עני, בין בריא ובין חולה, בין בשלווה ובין בצרה — אהבת ה' מלווה אותו ומשמחת אותו, כי שמחתו אינה מן העולם הזה אלא מן הקשר שלו עם בוראו. וזהו שאמר הכתוב "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" — בכל מצב ובכל תנאי.
ויש לדעת כי אהבת ה' אינה מידה של יחידי סגולה בלבד, אלא היא חובה המוטלת על כל אדם מישראל. כי "ואהבת את ה' אלהיך" הוא ציווי לכלל ישראל, ולא רק לצדיקים ולחסידים. אלא שיש הבדל במדרגות האהבה — יש מי שאוהב מעט ויש מי שאוהב הרבה, ועל כל אדם להשתדל להגדיל את אהבתו ככל יכולתו.
ולסיום ספר זה, נאמר כי תכלית כל העבודה הפנימית שביארנו בעשרת השערים היא להגיע לדבקות בה' יתברך מתוך אהבה שלמה ותמימה. וכל מי שזכה למדרגה זו, זכה לתכלית שלשמה נברא. ואנו מתפללים לבורא העולם שיאיר עינינו בתורתו, וידביק לבנו במצוותיו, וייחד לבבנו לאהבה וליראה את שמו, ונזכה לעבדו בלב שלם, אמן כן יהי רצון.