אחר שביארנו את חובת חשבון הנפש, ראוי שנבאר את מידת הפרישות, שהיא שיפרוש האדם מתענוגות העולם הזה ומותריו, ולא ירדוף אחר הנאות הגוף יותר ממה שצריך לקיומו. כי הפרישות היא מידה חשובה בעבודת ה', ובלעדיה אין האדם יכול להגיע למדרגות הגבוהות של עבודת הלב.
וענין הפרישות אינו שיענה האדם את גופו וימנע ממנו את כל הנאותיו, כי אין זו כוונת התורה. אלא הכוונה היא שלא ירדוף האדם אחר המותרות ולא יהפוך את תענוגות הגוף לתכלית חייו. כי התורה לא אסרה את ההנאה מן העולם הזה, אלא ציוותה על מידה ושיעור — שייהנה האדם ממה שצריך לו ולא יותר.
ויש הבדל גדול בין פרישות נכונה לבין פרישות מוגזמת. הפרישות הנכונה היא שהאדם נהנה מן העולם כפי צרכו — אוכל כדי שובעו, לובש כדי כבודו, ישן כדי צורכו — אבל אינו מרבה בהנאות ואינו רודף אחר מותרות. ואילו הפרישות המוגזמת היא שהאדם מענה את גופו ומונע ממנו את צרכיו ההכרחיים, וזו אינה רצויה ואינה נכונה, כי התורה ציוותה על שמירת הגוף ובריאותו.
ודע כי הפרישות הנכונה אינה תלויה רק בכמות האכילה והשתייה, אלא בעיקר בלב ובכוונה. כי יש אדם שאוכל מעט אבל לבו תאב ורודף אחר המאכלים, והרי הוא כמי שאינו פרוש כלל. ויש אדם שאוכל כראוי אבל לבו אינו קשור למאכלים, והרי הוא פרוש באמת. כי עיקר הפרישות היא בלב, לא במעשה החיצוני.
והטעם שצריך לפרוש מן המותרות הוא שהרדיפה אחר תענוגות העולם הזה מסיחה את דעת האדם מעבודת ה' ומשעבדת אותו לתאוותיו. כי מי שלבו נתון לאכילות משובחות, ללבושים יקרים ולדירות מפוארות — לבו טרוד תמיד בהשגתם, ואין לו פנאי ולא מנוחת הנפש לעסוק בתורה ובעבודת ה'. ואילו מי שמסתפק במועט, לבו פנוי ודעתו מיושבת, ויכול להתמסר לעבודת ה' בלב שלם.
ועוד טעם לפרישות הוא שהרגל ההנאה מוליד תאווה, ותאווה מולידה עוד תאווה, עד שאין לדבר סוף. כי מי שהורגל להנאה מסוימת, אינו מסתפק בה לאחר זמן ומבקש הנאה גדולה יותר, וכן הלאה עד אין קץ. וזהו שאמר שלמה "אוהב כסף לא ישבע כסף", שככל שיש לאדם יותר — כך הוא רוצה יותר, ואינו שבע לעולם.
והפרישות אינה רק מתענוגות הגוף, אלא גם מכבוד ומשררה. כי הרדיפה אחר כבוד ומעמד היא מן התאוות הקשות ביותר, והיא מסוכנת מאוד לעבודת ה'. שהרי מי שרודף אחר כבוד, כל מעשיו הם לשם בני אדם ולא לשם ה', ונמצא שהוא פוגם בייחוד המעשה שדיברנו עליו בשער החמישי.
ויש לדעת כי הפרישות אינה מידה שמגיעים אליה בבת אחת, אלא היא דורשת התרגלות הדרגתית. כי מי שהורגל כל חייו בתענוגות ומותרות, אינו יכול לפרוש מהם ביום אחד. אלא ילך בהדרגה — ימעט מעט מעט בהנאותיו, עד שיתרגל להסתפק במועט ולשמוח בחלקו.
ומהתועלות הגדולות של הפרישות היא שהיא מביאה לידי שמחה אמיתית. כי מי שמסתפק במועט, שמח בכל מה שיש לו ואינו מצטער על מה שאין לו. ואילו מי שרודף אחר מותרות, תמיד חסר ותמיד מצטער, כי אין לו מנוחה ואין לו שביעת רצון. וזהו שאמרו חכמים "איזהו עשיר? השמח בחלקו".
ולסיכום שער זה: הפרישות היא מידה חשובה בעבודת ה', ועניינה שהאדם מסתפק במה שצריך לו ואינו רודף אחר מותרות ותענוגות. והיא צריכה להיות מידת ביניים — לא הנאה מופרזת ולא סיגוף מופרז — אלא דרך אמצע שמשחררת את הלב לעבודת ה' ומביאה לידי שמחה אמיתית.