האכזריות היא היפוכה של הרחמנות, והיא מידה רעה ומגונה ביותר. האכזר הוא מי שאינו מרגיש בכאב הזולת, ואינו נרתע מלגרום סבל לאחרים. והאכזריות מרחיקה את האדם מבוראו, כי הקדוש ברוך הוא הוא רחום וחנון, ומי שמתאכזר הולך בדרך הפוכה מדרכי הבורא.
ויש מיני אכזריות שונים. יש אכזריות בגוף, כגון מי שמכה את חברו או מצער אותו. ויש אכזריות בממון, כגון מי שגוזל ועושק ולא משלם שכר פועליו. ויש אכזריות בדיבור, כגון מי שמבייש את חברו ברבים או מדבר אליו בקשות. ויש אכזריות בלב, כגון מי שרואה את חברו בצרה ושמח במפלתו. וכל אלו מיני אכזריות הם, ועל כולם עתיד האדם ליתן דין וחשבון.
ודע כי האכזריות נולדת מקשיות הלב ומחוסר רגישות. כי כשאדם מרגיל את לבו שלא לחוש בכאב הזולת, הלב הולך ומתקשה עד שאינו מרגיש כלום. וכמו שהיד שמתרגלת לעבודה קשה מפתחת יבלות ואינה מרגישה כאב, כך הלב שמתרגל לאכזריות מפתח קשיות ואינו מרגיש רחמים.
והאכזריות מובילה לעבירות חמורות ביותר. כי מי שלבו אכזרי, אינו נרתע משפיכות דמים ומגזל ומעושק. וכל הרוצחים והגנבים והרשעים הגדולים, שורש מעשיהם הוא באכזריות שבלבם. ולפיכך אמרו חכמים שהאכזריות היא אם כל החטאים, כשם שהרחמנות היא אם כל המידות הטובות.
ואולם יש מקומות שבהם צריך האדם להיות תקיף ולא לרחם. כגון בדין, שהדיין צריך לדון דין אמת ולא לרחם על הרשע. וכן בחינוך הבנים, שלפעמים צריך האב להעניש את בנו כדי לחנכו בדרך הישרה. וכן במלחמה נגד אויבי ישראל, שצריך להיות גיבור ולא לרחם על מי שבא להרוג. אבל כל אלו אינם אכזריות, אלא צדק ותוקף במקומם.
ומי שמרגיש שיש בו נטייה לאכזריות, עליו לתקן את מידותיו בהקדם. כי האכזריות הולכת ומתגברת אם אינה נעצרת, וסופה שמשתלטת על כל מהותו של האדם. והדרך לתקנה היא על ידי עשיית חסד עם הבריות, ועל ידי התבוננות בסבלם של אחרים, ועל ידי תפילה לבורא שירכך את לבו.
וכן ראוי שיזכור האדם שכל מה שעושה לאחרים, חוזר אליו. מי שמרחם על אחרים, מרחמים עליו. ומי שמתאכזר עם אחרים, מתאכזרים עמו. כי מידה כנגד מידה היא דרך ההנהגה של הקדוש ברוך הוא בעולמו, וכפי שאדם מודד כך מודדים לו.
ולסיכום, האכזריות היא מידה שצריך לעקור אותה מן השורש. ועל האדם להשתדל בכל כוחו להיות רחמן וחסיד, ולהרחיק מלבו כל שמץ של אכזריות. כי הרחמנות היא דרך השם, והאכזריות היא דרך הרשעה. ויבחר בדרך החיים ובדרך הטוב, ויזכה לרחמי שמים עליו ועל כל בני ביתו.